לפעמים נדמה לנו שעשינו טעות, כשבעצם עשינו את הדבר הנכון. זה קרה לפני שנה, כשקיבלתי את התעודה הגרועה בחיי. היו שם כמה וכמה הערות שגרמו לאבא להזעיף את פניו ולבדוק באינטרנט על דרכים לשיפור ציונים. הוא מצא פנימיית קיץ.

את הדברים לפנימייה ארזתי יום אחד לפני הנסיעה, עצבנית. הטלתי לתוך התיק הגדול דברים אקראיים, לא שמה לב למה שאני זורקת. מרוב כעס זרקתי את הדובי שלי לפינת החדר.

בלילה, תוך כדי בכייה לכרית, חיבקתי אותו חזק-חזק, מבקשת להתעורר למציאות שבה אבא שכח מהפנימייה. זה לא קרה. כשהגענו לפנימייה הוצאתי את כל הדברים מהתיק, מסדרת אותם ומגלה שהדובי נשאר בבית, על המיטה.

בלילה הראשון לא הצלחתי להירדם מרוב געגועים לדובי שבו היו צבורים כל זיכרונות הילדות שלי. לדובי שאותו חיבקתי בכל לילה. הזיכרון שלי מהבית.

בלילות הבאים התגברתי לאט-לאט על הגעגועים. הכרתי חברים חדשים שעזרו לי להסתגל, ושיפרתי את הציונים שלי בצורה דרסטית.

חשבתי שהפנימייה היא רעיון נורא, אבל היא גרמה לי לפתח את הביטחון העצמי עם החברים ובלימודים. חשבתי שלהיות רחוקה מהדובי שלי זה דבר שאני לא מסוגלת לעמוד בו, והפכתי להיות פחות תלותית, יותר עצמאית.

לפעמים אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו בפני דברים חדשים, כדי שנוכל ליהנות מהם ולעזור לעצמנו.

-

הגשה לספרותון - הזכויות שמורות להריט שכתבה את הקטע, אני רק הייתי צריכה לשפץ אותו. הקטע המקורי