Then you'll begin to make it Better, better, better, better, better, better, oh.
"לחזור הביתה"
הפקידה שיושבת בשולחן הקבלה נועצת בך מבט משועמם מבעד לזכוכית. "כרטיס ללונדון," אתה אומר לה, מביט בעצבנות בשיער המסודר שלה. הוא יותר מידי מסודר, אתה חושב.
"הלוך וחזור?" היא שואלת, אצבעותיה מרחפות מעל המקלדת. אתה מהסס. לחזור? אתה טועם את המילה על שפתיך. יש לה טעם של בית. אתה רוצה להגיד אותה בקול, לחשוב שיש לך לאן לחזור.
"הלוך." אתה משיב למזכירה שמעבירה לך כרטיס לבן ביחד עם פתק שקרעה ושרבטה עליו מספר טלפון. היא מצביעה על עצמה ועל הטלפון שניצב לידה, ואתה מחייך אליה.
זה נחמד שמישהו מבחין בך, אתה חושב בשעה שאתה עובר ליד חנות שבחלון הראווה שלה מוצג השוקולד האהוב עליך. אתה מחייך כשאתה חושב על אמא מנסה להפריד בינך לבין אחיך המתקוטטים על פיסה מהשוקולד.
היום להתקוטט עם אחיך זה דבר יותר מידי שכיח, אתה מהרהר. כמעט תמידי. אם לא היית עוזב, סביר להניח שהוא היה מוצא בפיו עוד מילה רעה לומר לך בפעם האחרונה שנפגשתם.
בדרכך לעבור לרציף מספר ארבע, הרציף שאליו אתה צריך להגיע, אתה מבחין בנערה צעירה בוכה. מקטעי השיחה אשר אתה מצליח לשמוע בינה לבין האישה המבוגרת היושבת לידה ומלטפת את שערה אתה מבין כי היא איבדה את הוריה בתאונה קטלנית. הגורל יכול להיות אכזרי, אתה חושב בשעה שאתה מעלה בזיכרונך את דמותה של אימך.
אישה צעירה וחייכנית, שהילת אושר תמידית הקיפה אותה. אתה כמעט נוגע בה כשהיא נעלמת והמכונה הבולעת את הכרטיסים מופיעה לפניך, אפורה וקרה. אתה מוציא את הכרטיס מכיסך, ומספר הטלפון שרשמה לך הפקידה נופל על הרצפה.
אתה מרים אותו בלי לחשוב ובוהה בכתוב. 'אם אתה צריך מישהו לדבר איתו', היא כתבה. ופתאום, הדבר היחיד שמתחשק לך לעשות הוא להתיישב על הספסל ולחייג את המספר הרשום. כבר מזמן אף אחד לא שאל אותך אם אתה צריך אותו, אתה חושב לעצמך. אחיך עסוק מידי בעבודה שלו בעוד אביך פשוט מעולם לא היה שם בשבילך.
כשאתה מגיע לחדר המלון שלך שהזמנת מראש בלונדון, הדבר הראשון שאתה עושה הוא לשמור את המספר של הבחורה בעלת השיער השחור שלפתע זכור לך כנאה במיוחד בטלפון ולחייג אותו. "היי," אתה אומר בהיסוס.
כמעט מיד החששות שלך מהשיחה נעלמים. היא קולחת, מרעננת, וגורמת לך להרגיש שעדיין אכפת למישהו ממך.
אליזבת' מקשיבה בזמן שאתה מדבר על אמא, כשאתה מספר לה שהיא איננה. היא מקשיבה כשאתה בוכה על זה שאין לך אח כבר יותר מחמש שנים. מאז אמא הלכה.
היא אומרת לך שהזמן מרפא הכל, והמשפחה היא הדבר החשוב ביותר. לאליזבת' יש משפחה מקסימה עם הורים שלא נפרדו מעולם, שני אחים קטנים וחתול. אתה מרגיש בחמימות שבקולה כשהיא מדברת עליהם.
היא אומרת שאתה חייב לחזור ולבקר אותה, נותנת לך לחלוק לרגע קט במשפחה שלה. אתה לא דוחה את ההצעה, מהרהר בה עוד שעות לאחר שהשיחה נגמרת. הטעם הטוב של המילה 'לחזור' עומד ממש מעל שפתיך.
אתה נרדם במחשבה שאתה יכול לשקם את היחסים שלך עם אחיך. אתה מחליט שהדבר הראשון שתעשה מחר יהיה להתקשר אליו, והדבר השני יהיה לקנות כרטיס חזרה ולחזור הביתה.
-
קטע שנכתב לתחרות הכתיבה של סטוריז, לפי המשימה הבאה: לקחת את השורה הראשונה והאחרונה בשיר אקראי ולכתוב בהשראתן קטע עד 500 מילה. השיר:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא מספיק שנונה