שבת בצהריים. אני בדיוק עומדת לפני נקודת המפנה הקבועה: האם אמשיך לישון לא לישון עוד ארבע חמש שעות עד לצאת השבת והנשמה היתרה שלי, לשוטט בפייסבוק ובאינסטגרם ולחלום קטעי חלומות מעורבבים במציאות ולהרגיש החמצה מרה, כמו תמיד, במוצ"ש, או שמא אקום לעשייה. אני בוחרת להתגלגל לצד השני ולהיאנח. אתמול בלילה חלמתי שאני סינדרלה. הפרטים המדויקים היו קצת שונים מהסיפור המקורי, אבל קווי המסגרת דומים. באמת באמת, קשה מאוד לפגוע באהבה העצמית שלי. לפעמים אני נתקפת מדקרות קטנות של ספק, אבל עמוק בתוכי אני יודעת שאני חכמה, מקסימה ויפה מאוד. לא יופי קלאסי (אם כי מה הוא יופי קלאסי כאן) ולא בלונדינית עם עיניים כחולות, אבל יש לי חיוך נהדר ועיניים צוחקות ושיער שופע שחור-שחור.

לפעמים אני חושבת: הלוואי שהיה לי איש. איש שלי. ואחרי כן תוהה על הרצון המוזר הזה האנושי לכבול אליך מישהו בקשר שייכות. הלא מאז שהייתי קטנה היה לי חשוב להגדיר ולתייג אנשים במעגל החברתי שלי. לפענח בדיוק כמה הם מרגישים קשורים אליי, ודווקא ביחס לאחרים. מה המשמעות של כל הבולשיט הזה? ובכל זאת אני שוכבת במיטה וחושבת לי שהלוואי שהיה לי איש, איש שלי. מעניין מה היה קורה אם היו יוצרים לי הדמיה של מה שאני מבקשת ותרה אחריו. איש שהיה אומר את כל הדברים הנכונים ועושה הכל כפי שהייתי רוצה בדיוק. פעם כעסת עליי ואמרת שאתה לא יכול ללכת לפי התסריט שאני כותבת, שאתה לא שחקן משני בהצגה של החיים שלי. ואם היה לי שחקן, האם הייתי מרוצה, או מצטערת שלא הכנעתי אדם אמיתי למקום הזה? מה המשמעות של האנושיות האמיתית שמתאימה לך בדיוק לרגע, והאם בכלל יש דבר כזה או שכל החיים אתפשר על התסריט שלי.

חמניות. פעם צחקתי על בנות שיש להן פרח אהוב. ואז התחילו למכור חמניות בתחנה המרכזית בבאר שבע. עשר חמניות בשלושים שקל. ובתוך על התוהו ו-ווהו של התחנה המרכזית, האנשים הרצים, כתמי הצבע האפורים והדהויים הצהוב צהוב הזה האיר לי את הלב. וכשהלכתי עם החמניות מהודקות לחזה הרגשתי כמו בסרט קולנוע אמריקאי. כמו היקום כולו סובב סביבי וסביב האושר הפורץ מבין הידיים שלי. הייתי יכולה להיות הכל.

יש יותר מידי בנים בעולם. איך אני אמורה לבחור במי להשקיע את מיטב מאמצי החיזור שלי.

אמרתי למישהו שלא הלך לי כשבחרתי לפי רשימת המכולת שלי. ואגב אולי אני באמת מטומטמת פטריאכלית כשאני רוצה כל כך לצאת עם מישהו גבוה ממני. כאילו אני צריכה שהוא יגן עליי מהאריות שביער ויצוד לי אוכל. 

באופן כללי די נמאס לי לדבר על בנים. הגעתי להכרה שאני טובה מאוד, חכמה מאוד, מוצלחת מאוד. הלב שלי לרוב נמצא במקום הנכון. אני שנונה קלות. יש לי שיער מהמם ואם אני מתאמצת גם שתי גומות חן. אני אוהבת את החברות שלי למרות שאנחנו לא תמיד בקשר קרוב. אני מאמינה שיש לי את היכולת לתרום במקום שבו אני נמצאת. ואומנם כשאני שוכבת בלילה במיטה לפעמים יש לי חשק לפיצ'ר הזה שבו מישהו מכרבל אותך ונושם לתוכך ומנשק לך את הכתף, אבל לא יודעת, גם יזיז יכול למלא את הפונקציה הזו. אין לי איזו כמיהה במהלך היום לחבר, זה קורה רק בלילה כשקר לי במיטה ואני חושבת עליך.