צרור מחשבות על פיסת בד מלוכלכת ומבושמת,
שתספר לך מי אתה |
| 12/2012
בחורף הייתי מעשן הרבה
בצבא היה לי קטע כזה שהאמנתי שסיגריות יחממו אותי. תמיד ברגעים של קור וגשם, הייתי מדליק סיגריה בביטחון מלא שזה יחמם אותי.
בצבא אתה חייב להיות גיבור. לעמוד בגשם כי אתה יכול. ללכת עשרות קילומטרים כי אתה רוצה לקבל כומתה שנראית כמו כובע צמר. לצאת חולה למסיבה כי אתה לא רוצה להחמיץ את הסופ"ש. לקבל זין בתחת ולא להתלונן כי אתה גבר ואתה ביקשת את זה. אחרי הכל, אף אחד לא הכריח אותך להיות קרבי, זאת זכות להגן על המדינה.
מצחיק, אבל אני לא הרגשתי שזאת זכות. הרגשתי שאני פראייר. שב בבוטקה 4 שעות, לך תנקה 8 שעות ואז תחזור שוב לבוטקה ותקווה שהגוש חרא הזה שאחריך ברשימה ובדרך כלל טוחן אותך לא יחליט שבא לו לישון עוד איזו שעה והוא ידפוק לך ת'לילה. קום אחר כך בבוקר אחרי כמה שעות מסכנות של שינה ותנקה עוד קצת. ואז עוד פעם בוטקה. כיף גדול.
כמובן שהיו גם אופציות אחרות. הייתי יכול לצאת לסיור למחסום או למעצר. אבל לא הייתי יכול באמת. למה? כי הייתי צעיר מושתן. אחד שרק הגיע לפלוגה ושמים עליו אלף זין כי הוא כולה חודשיים בפלוגה. אני עוד יכולתי להגיד שהמצב הרגיש לי בסדר. היו כאלה שהגיעו לדמעות. אולי אני הדחקתי, מה אני יודע. אנא אערף, כולה צ'ונג מסריח.
ואז הגיעו חיילים חדשים לפלוגה. והמון. אני מדבר על כמויות מסחריות. וכולנו היינו מאושרים. למה? כי סוף סוף יניחו לנו בשקט. אנחנו כבר לא הצעירים המושתנים. אנחנו הצעירים הבכירים! אנחנו אחראים על העבודות שלהם. ותאמינו לי, רצינו שהם יעבדו קשה כי גם אנחנו היינו במצב הזה. הרי אנחנו עבדנו קשה כדי להגיע לעמדה הספציפית שלנו, נכון? אז הכל היה צודק.
ואז נהיינו וותיקים. וכבר לא עניין אותנו עבודות, לא עבודות, העיקר שהזמן יעבור. ושהצעירים יסבלו. כן, לא הספיק לנו שאנחנו יושבים רגל על רגל בפינת עישון והצעירים מרימים אחרינו את הבדלים. רצינו שהם יעבדו יומם וליל, עד 3 בלילה ויקומו כל בוקר ב7 כדי לצחצח לנו את הנעליים. וכשזה לא קרה, התעצבנו. הרמנו את הקול: "אין פז"ם! חרא גדוד! איפה הכבוד?!". אני אגיד לכם איפה הכבוד. הוא הלך. הלך בזמן תהליך ההתפתחות המעוות הזה שממנו הפכתם מהעבד לאדון.
אני אגיד לכם מה הייתם צריכים לעשות: להסתכל במראה ולהתבייש. כי נהפכתם לאנשים שכל כך שנאתם בזמן ששטפתם כלים במטבח ועליתם שמירות.
השולחנות התהפכו. העבד נהפך לאדון, ואף למענה ולמוציא להורג.
ומצחיק איך שאנחנו ממשיכים להזיק לעצמנו באמונה שלמה שאנחנו בעצם מצילים את עצמנו.
והסיגריה? החלטתי להוריד בסוף ת'שרוולים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המתריס