רצינו לאהוב, רצינו לשקוע, אחד בעיני השנייה, במקום לטבוע בחמלה העצמית המקוללת הזאת.
אמרת משפט אחד, סגרת עניין.
לא רצית את הגעגועים האלה, את הריחוק, את הכאב בלדעת שיש שם מישהו בשבילך אבל הוא לא פה. אולי סגרתי עניין בהנהון, אבל אותו משפט הדהד בראשי בתוהו ובוהו מוחלט כמו הכאב שבליבי.
כן אני מודה, אולי אני חייל, אולי אני לוחם, אבל אני יותר מהכל גם בנאדם שגם לו יש רגשות ורוצה גם להיות מאושר.
החברה הזאת מחליאה אותי. נשבר לי הזין מלראות אדם שלא נותן מעצמו כלום ממשיך את החיים, ואיך שאני נותן את הנשמה שלי לביטחון המדינה, ושהחיים שלי נעצרים.
אולי שמירה בשבילך זה פעם בחודש, אבל בשבילי זה פעמיים ביום.
אולי בשבילך 8 ק"מ זו ריצה בשכונה, אבל בשבילי זה מסע אלונקות.
בשבילך אהבה זה יום יום, ובשבילי זו פנטזיה.
בשבילך פיגוע זה ציקצוק ולהוריד ת'ראש, אבל בשבילי זה לסגור שבת נוספת ולהיות מוכן להקפצות.
מה אני מבקש?
אני לא מבקש משכורת גבוהה או יציאות טובות, כל מה שאני מבקש זה קצת כבוד הוקרה והבנה,
כי אחרי הכל,
אני החפ"ש שיושב ומגן על התחת שלך ברמאללה, בזמן שאתה נהנה לך מהחיים.
את הקטע הזה כתבתי לפני פחות או יותר שנתיים וחצי. נוסטלגי משהו. אולי קצת קיטשי אבל בהחלט נוסטלגי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המתריס