בזמן האחרון התחלתי להבין שאני לא עומד בציפיות שלי. עוד פעם חרטה, כעס עצמי, וסגפנות. עוד פעם להתבודד. עוד פעם לשבת עם המחשבות שלי על העבר ולהתחבט בהן. ישבתי ועברתי על בלוגים של אנשים מבואסים. עד שקמתי ואמרתי Fuck it. פשוט ככה בקול רם.

FUCK IT!

קמתי, שמתי נעליים, חולצה ומכנסי דרייפיט ויצאתי לרוץ. שמתי את המוזיקה הכי מהירה ורועשת שיכולתי, ודפקתי ספרינטים כמו מפגר. רציתי שהדם יזרום מהר כמו הבלאסט ביטס בתופים. בדקות הראשונות לא הרגשתי שינוי. אחרי זה האדרנלין זרם והיינו רק אני, הגוף שלי וHuman של Death. קצב הריצה התגבר ביחד עם הקצב של השירים, ורצתי אחוז אמוק. אין כלום. לא מחשבות, לא עצב, רק רבאק והמון רעל.

חזרתי מהריצה עייף ומרוצה. "4 ק"מ ב20 דקות, זה לא רע לפדלאה כמוני", חשבתי לעצמי. ובעיקר חשבתי: זין עליך עולם. תראה למה אני מסוגל. תראה מי אני. תראה מה עברתי ואיך אני עכשיו. אתה בחיים לא תנצח אותי!

אחרי זה נזכרתי שיש לי חזרה בעוד 40 דקות. דפקתי מקלחת, והלכתי ברגל לתחנת האוטובוס הקרובה עם גיטרה על הגב. אני פתאום קולט את האוטובוס מגיע לתחנה, ושאני מאחר. ודפקתי עוד פעם ריצה אחוזת אמוק, ועוד בעלייה חדה ממש. הגעתי לאוטובוס וחשבתי "אין גבול לכמה שהרגליים האלה יכולות לרוץ", וביחד עם זה "אין גבול למה שהנפש שלי יכולה לשאת".

לפעמים אני לא מבין כמה כוח יש לי. 

מזל שיש לי תזכורות לפעמים.