אני, מי שאני, ואני לא אוהבת את זה....

אני שונאת אותך

את בוהה בעייני ומתחילה לבכות

את מסתכלת עליי ובוכה מהכיעור

את אומרת לי שאני חייבת לחכת לתיקון

הצעד הראשון הוא המחליק, ואז האיפור

הבטן מקרקרת אבל לא, "את לא רעבה"

"את חייבת להפוך להיות רזה"

עכשיו עקבים, כדי לא להיות גמדה

וחיוך על הפנים, משלים את החבילה

"רק חבל שאת מזוייפת ועדיין לא מספיק טובה"

את אומרת לי ומחייכת 

"מעוותת את המציאות" אנשים אומרים עליי

אבל אני לא. אני יודעת שלא

אני רוצה להיות בובה, רוצה להיות מושלמת

ואותך מראה, אני שונאצ בכל ליבי

כי את זו שבגללה

את המציאות אני מעוותת.

היא יושבת מולי ומדברת.

מדברת, מדברת, מדברת.....

פתאום הלב שלי עוצר.

היא ממשיכה לדבר

דמעה אחת קטנה מופיעה בעין שלי

היא זולגת במורד הלחי עד הצוואר, אני מנסה לעצור אותן, את הדמעות.

אבל לא מצליחה.

אני קמה, הולכת, פותחת את הדלת וסוגרת. מסמנת "לא" עם הראש ובורחת.

הדמעות לא עוצרות, הן ממשיכות.

וכל זה בגלל שאין. פשוט אין רקדניות שמנות.