כל מי שמכיר אותי יודע שאני תולעת ספרים (של מד''ב ופנטזיה, בעיקר), בעצם גם מי שלא מכיר אותי יודע את זה. באמת, איך אפשר לפספס את העובדה הזאת אם מדובר בילדה שכל מילה שנייה שלה קשורה למשחקי הרעב\מפוצלים\ציידת הלילה? אצלי, הספרים הם בעיקר לשעות הפנאי ולא על חשבון משהו אחר,למשל אם חברה באה אליי, אפילו אם גם היא אוהבת ספרים, אני מעדיפה לבלות איתה במקום ששתינו נשב ונקרא, כי לקרוא אפשר גם כשאנחנו לבד, לא? ולמרות שלחפור על ספרים זה בדם שלי, אני גם לא אדבר על ספרים עם אדם שלא אוהב ספרים לפחות כמוניXD בקיצור, ספרים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, אבל הם לא באים על חשבון החיים האחרים שלי.
אם מעולם לא קראתם ספר, בטח יהיה לכם קשה להבין אותי, אבל אני מרגישה חיה דווקא כשאני קוראת. אני חיה דרך הדמות הראשית, שלה יש חיים, משפחה, ערכים, אהבה..יש לה משהו שהיא חיה למענו, ולמען אותו 'משהו' היא תהיה מוכנה למות (בד''כ זה הנשמה התאומה שלה שהיא תתמזמז איתו\תחשוב עליו בכל משפט שלישי בספר) הדמות הראשית בדרך כלל חווה הרפתקה, היא מתאהבת... שוב, יש לה חיים. כשאני קוראת ספר אני שוחכת מהבעיות שלי, ואני מרגישה שלמה.. באופן מוזר וזמני.
אבל..ויש אבל אחד גדול! אני קוראת ספר, ואחרי זה אני רוצה לבכות! כמעט לכל דמות יש את אהבת האמת שלה, כמו שכבר אמרתי קודם, והוא פאקינג מושלם, הוא לא חושב על המעמד החברתי שלה\החזה שלה\מה שיחשבו עליו כשהוא ייצא איתה. וגם הבת בספר באמת אוהבת אותו, ולא אכפת לה מכלום חוץ ממנו, ולמה? כי זאת אהבת אמת. הכל כל כך מושלם בנהם, והבנים האלה שבספרים טובים מכדי להיות אמיתיים. לפעמים אני אפילו מתאהבת במישהו לא קיים, מתוך איזה ספר פנטזיה וזה ממש מדכא.
וזה גורם לי לתהות: האם אי פעם אני אמצא מישהו שאוהב אותו, ושהוא יאהב אותי? אי פעם מישהו ימלא לי את הריקנות? יהיו לי חיים אי פעם, כמו שיש לדמויות בספרים? מתי לעזאזל לחיים שלי תהיה משמעות?!
מישהו מאוד חכם (ששחכתי את שמו..אופס.) אמר ''אם אין דבר אחד שאתה מוכן למות למענו, אין לך סיבה לחיות.''
ולי אין. יש לי הורים, יש לי משפחה, אני באמת אוהבת אותם למרות שיש לי הרגשה שהם שונאים אותי, אבל הם לא 'הסיבה שלי לחיות'.אני מניחה שבמצב קריטי שבו אצטרך לבחור בהם או בי, אבחר בהם..אבל אני לא עמדתי בפני מצב כזה.אז איך אני אמורה לדעת!?
פעם חשבתי שאני מאוהבת, וטעיתי. לא הייתי מאוהבת אף פעם. ובאמת, איך אני יכולה להתאהב, אחרי שקראתי 4387 ספרים בחיי שכל אחד מהם מציב דמות אידיאלית של גבר, ואחרי זה אני חוזרת למציאות, ושם יש רק ילדים שהם עדיין ''קטנים'', אכפת להם רק מעישון וממעמד חברתי, אכפת להם מהגזרה והמראה שלך, מכמות המייקאפ שאת שמה, אבל בטוח שלא מאופי של בנאדם. אני יודעת שלא אוכל להתאהב באף אחד מהם אף פעם. אני גם יודעת שאמשיך להרגיש כאילו משהו חסר לי בחיים עד שאמצא מישהו שאני אוהב אותו...אבל באמת! כמו בספרים. אהבה אמיתית כזאת. ואז אוכל להסתכל לאחור, ולראות איזו מטומטמת הייתי ואיזו דיכאונית וריקה הרגשתי. אולי. אני לא בטוחה שאי פעם אוהב מישהו באמת, והוא יאהב אותי בחזרה. אני לא יודעת אם אמצא משמעות לחיי.
אולי קראתי יותר מדי ספרים וזה משפיע עליי, אבל זה לא משנה. כל מה שאני יודעת עכשיו זה שלדמות ספרותית יש יותר משמעות לחיים משיש לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MerryRives