כשהייתי קטנה לא הייתי מודעת לעצמי, זאת אומרת לא הייתי מודעת לגוף שלי
ידעתי איך אני נראת אבל לא חשבתי שזה לא בסדר, וגם אם כן לא עשיתי עם זה כלום
כי אף אחד לא אמר לי שזה צריך להיות אחרת, ואם סבלתי מזה אז בכיתי ואז המשכתי לחיות
ולאכול עוגות
ולהיות שמחה כל הזמן, כל הזמן כי הכל היה בסדר, או לפחות כך אני זוכרת את זה
אני לא זוכרת שהיו לי תקופות דיכאון בגיל ילדות, אולי היו ואני לא זוכרת
ואולי זה פשוט לא היה קיים
כי היה לי רע לרגע או לכמה דקות ואז מפסיק.
ועכשיו כשאני מודעת לעצמי, לאיך שאני נראת, שאני צריכה להראות אחרת כדי שאני אוהב את עצמי
כי אני חושבת שפחות עשר קילו, כולם יאהבו אותי וירצו להיות חברים שלי,
ועכשיו אם משהו קטן קורהאני לא עצובה כמה דקות, אלא דיכאון של שעה ואז בוקר ואז שוב
ואני לא בן אדם דיכאוני בכלל לא, פשוט משהו נתקע לי.
וזהו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
2:42