העתודאית בעיר הגדולה

איך אנשים מגיבים כשהם שומעים שאת עתודאית..

יש כאלה שמתלהבים...

יש כאלה שמרימים גבה..

יש כאלה שלא מבינים...

יש את המתעניינים,

ויש את הקוטלים...

יש את הדוחפים - קדימה, הלאה..

ויש את אלה, שלא משנה מה תעשה, זה תמיד לא יהיה טוב.

כמו אבא שלי.

וואו. לא משנה מה אני אעשה בחיים שלי, הוא לא יהיה מרוצה.

מצד אחד, הוא נורא גאה בי, שמח על לאן שהגעתי, אבל תמיד חייב להרוס!

"אני לא מבין למה חתמת להם... ועוד לשש שנים!!!!"

אז מה רצית שאני אעשה? שאני אסיים צבא רגיל, בתור לא יודעת מה, ולא אעשה כלום?

שאחרי הצבא אני אלך לחפש את עצמי באיזה חור בהודו ואחזור אחרת לגמרי?

שאני אצטרך להתחיל ללמוד, בראש אחר לגמרי, ואריב עם אנשים על התמחויות?

ועד שאני אגיע להתמחות... אבוי. ואז עוד לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה בשביל 2000 שקל בחודש...

אז לא תודה אבא. שום פרוטקציות גם לא יעזרו. אני בחרתי את החיים שלי, בזכות מי שאני.

בזכות מי שאני הגעתי לאן שהגעתי, ומשם אני מקדמת את עצמי.

תמיד רציתי להיות קצינה, תמיד רציתי קריירה צבאית.

והנה אני מגשימה את זה... תפרגן!

גם אם התחתנתי עם הצבא... אבל באושר ועושר (בתקווה..)...