העתודאית בעיר הגדולה

היום אני רוצה לדבר על גאווה ועתודה, או שמא גאווה ואוניברסיטה...

להיות גיי באוניברסיטה שלי זה לא קשה. קרה לי לא פעם אחת שהלכתי יד ביד עם חברה שלי בפקולטה, התנשקנו באמצע האוניברסיטה, ופשוט לא קרה כלום! אף אחד לא הסתכל... אף אחד לא אמר כלום... החיים טובים. אני סוף סוף שווה.

אפילו יש לי שלושה מרצים גאים, הסגן דיקאן גאה - מה יכולתי לבקש יותר?

אז זהו. שפה זה מתחיל, ופה זה נגמר.

בתיכון, לא הייתי מוצהרת, אבל מי שהיה גיי, ידע עליי. ככה נוצרה לנו מין "קומונה" כזו של גייז בתיכון... מכמה שנתונים, וביחד תמכנו אחד בשני. ביחד הכרנו, ביחד בכינו, עשינו הכל ביחד.  נכנסתי לקומונה הזו בגיל 15 בערך... רק הייתי בשיא ההתלבטות, והחברים המדהימים האלו, הם אלו שנתנו לי את הכוח להמשיך, את הידע מי אני, ועזרו לי לגבש את הזהות שלי. כמובן שהפרידה מהם הייתה מאוד קשה בסוף כיתה י"ב...

כשהגעתי לאוניברסיטה, ועוד לאוניברסיטה סובלנית כמו זו, ציפיתי שעכשיו יהיה לי הרבה יותר קל.

שאני אכיר בחורות כל היום, שהקומונה שכל כך אהבתי, לא תחסר לי בכלל.

בטוח יהיה תא גאה, ואני אלך עם דגל הגאווה בראש חוצות... כל מה שלא יכולתי לעשות בתיכון.

ועכשיו, אין תא גאה ואין נעליים. אין אף מסגרת לקהילה הגאה.

יש לי כל כך הרבה חברים גאים בפקולטה (תודות לגיידאר הנאמן שלי), ואף אחד לא יודע (או לפחות מדבר) אחד על השני.

אין לי חבורה תומכת, שברגע שנפרדתי מהחברה הייתה שם בשבילי, ואשכרה תבין אותי, ואין עם מי לצחוק בהפסקות...

אז החלטתי להרים את הכפפה, ולהקים תא בעצמי.

מה אתם אומרים?