העתודאית בעיר הגדולה

מאז שאני זוכרת את עצמי היית קרייריסטית.

עבדת קשה כדי להגיע לאן שאת כעת.. ואני כל כך גאה בך..

כשהייתי בת 10, השארת אותי 10 ימים לבד בארץ, לגדל את אחי הקטן (שהיה בן 7.5) ואת אבא שלי... שהוא כמו תינוק בערך.

לא כעסתי. הבנתי. עודדתי. תמכתי. התרגשתי - בשבילך.

אני זוכרת שהייתי קמה שעה קודם בבוקר, ילד בת 10...

להדליק את ההשקיה, להוציא לחם לסנדוויצ'ים, להתלבש, להלביש את אחי, להכין את הסנדוויצ'ים, להכין תיקים, להוריד כביסה מהחבל שהתייבשה בלילה, ולתלות חדשה.

נהנתי, למדתי להיות עקרת הבית המושלמת. למרות שהיום זו הדמות שאני הכי סולדת ממנה...

לא ביקשתי עזרה מאף אחד!

בערב הייתי מבשלת, שוטפת כלים (עד שאבא שלי ברוב טובו אמר לי תשימי במדיח... איזה סתומה הייתי..), וכשהייתי מסיימת את כל הסבב היומי, הייתי מרימה רגל על רגל וגאה בעצמי.

ככה פעם בחצי שנה.

ואז פעם בשלושה חודשים.

ואז פעם בחודשיים.

ואני בנתיים גדלתי, בניתי את האישיות שלי.

ועם כל פעם שהיא נסעה, ראיתי כמה אח שלי פרזיט.

וכמה אבא שלי אידיוט.

ולא הבנתי, איך שניהם מסוגלים לתת לי לעבוד קשה ולא להרים כוס.

וכמובן איך אמא שלי שורדת אותם כל השנה...

איך הייתי שוטפת את כל הבית, מצחצחת אותו, במהלך כל יום שישי! עד שאבא שלי היה חוזר הביתה מהעבודה, ותסלחו לי, שם ז** על העבודה הקשה שעשיתי ומתהלך בכל הבית הרטוב. מחתים את כל הרצפה עם סמני הגליים שלו... עד היום אני יכולה לריב איתו על זה.

הייתי מרגישה חרא להיות האישה היחידה בבית.

לא היה מי שמבין אותי. לא היה מי שכואב יחד איתי..

לא היה מי שמחבק, כי אבא שלי לא טיפוס שיחבק אותך, אי פעם..

לא היה מי שמקשיב, שתומך... ששם כדי לעזור...

והנה היום, 9 שנים לאחר אותה נסיעה ראשונה, הנה נסעת שוב...

ולאחר 8 וחצי שנים שאח שלי היה אגואיסט, הפעם הוא היה שונה.

וממש נהנתי איתו. הוא הבין אותי, עזר לי, חיבק אותי...

ואני כל כך גאה בו. על הכל. על ההתקדמות שלו.

ואני מאחלת לו שישאר ככה...

ולגבי אבא שלי? אותו חרא שהיה...

אז תשמרי על עצמך שם... ותחזרי במהרה!