העתודאית בעיר הגדולה

השעה 10:30. יום חמישי. מתחילה ללמוד בשעה 15:00, ולפני כן מחכה לי ערמה של דפים שאקרא אותה, אסכם אותה, ואעשה עליה מגוון עבודות.

המחשבות מתרוצצות בראש... לא נותנות לי מנוחה. למה אמא אמרה ככה, ואבא חושב ככה.. ואיך קרה כל כך מהר שאחי הקטן נוסע לפולין מחר?

אני לא מעכלת.. לא מצליחה לחשוב.. להתרכז.. לשקוע במאמרים.. באנגלית.. בלימודים... בראש יש לי רק דבר אחד - לעשות שטויות.

מקור מחשבותיי היום, מתחיל עוד מאז שאני נסעתי לפולין... לפני כשנתיים.

זו הייתה טיסת ערב, או לילה... לא זוכרת, והייתי צריכה להיות בשדה לפנות ערב.

ציפיתי שמשהו מבני משפחתי (אבא או אמא), יקחו אותי לשדה... כי ככה נהוג אצלנו להיפרד מבני משפחה כשהם טסים לחו"ל.

תבינו, המשפחה הזו, חוותה המון טיסות לחו"ל, בעיקר של אמא שלי כשהיא טסה לעבודה.

וכל נסיעה שלה, היינו לוקחים אותה לשדה, ומחזירים אותה מהשדה, למרות שהעבודה מימנה לה את המוניות הלוך וחזור..

כשאני טסתי לפולין, ציפיתי שאמא שלי, שנגיד חוזרת ב6 בערב מהעבודה הביתה, והייתה מספיקה לקחת אותי, תקח אותי לשדה ותיפרד ממני. 

אבל היא לא. התאכזבתי קשות, לא ממש הראתי שהתאכזבתי... אבל גם קצת נעלבתי.

לאחר כשנה, טסתי שוב לפולין, לטיול שורשים של עשרה ימים אינטנסיבים יחד עם סבי בן ה80.

בהלוך, הייתה לנו טיסת לילה, אז לא ציפינו שמשהו יסיע אותנו לשדה... ובאמת אף אחד לא טרח להציע... אבל, אני הסעתי את אמי מליון פעמים ב2 לפנות בוקר לשדה...

בחזור, נחתנו ביום שישי, ב10 בבוקר, בנתב"ג, לאחר עשרה ימים קשים ביותר, אינטנסיבים, בהם חייתי באותו חדר עם גבר בן 80...

אני לא רגילה לחיות עם גבר בחדר, ובטח לא עם "זקן בן 80", אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זה היה קשה... רק חיכיתי לראות משהו מוכר בתוך כל הישראלים, שיקבל אותי בקבלת פנים באולם הנוסעים, כמו שאני תמיד קיבלתי את אמי ואבי. זה לא קרה.

והנה אנחנו חוזרים להיום, שנת 2013.

אני שוערת נבחרת הכדורגל של האוני', ויש לנו אליפות באילת שבוע הבא.

כל אחת מגיעה עצמאית... בחרתי להגיע בטיסה. שילמתי על הכרטיס לבדי (הזכרתי כבר שאני סטודנטית ענייה?), וניסיתי לחסוך בעלויות...

אז לקחתי טיסות ערב מנתב"ג, הוזלה משמעותית במחיר הכרטיס.

חשבתי שמלבד העובדה שאני אפסיד יום פחות בלימודים... בגלל שלקחתי טיסת ערב... משהו יוכל להיפרד ממני בשדה, כי אני בכל זאת לא נוסעת ליומיים...

השעה, 23:00, יום רביעי בערב (אתמול), אני חוזרת שבורה מאימון, נראה לי שברתי איזה שן... ונקעתי איזה אצבע... כי היד לא מפסיקה לרעוד לי...

סוף סוף התקלחתי.. ונכנסתי למיטה של אמי וצפינו בטלויזיה.

"את יכולה לקחת אותי לשדה ביום ראשון? אני טסה בערב..." אני שואלת.

"אבל חשבתי שאת נוסעת ברכבת.." אמי עונה.

באותו הרגע נפלו פניי. למה היא עונה לי בפעם השלישית ככה? למה היא מאכזבת אותי כל פעם מחדש?

למה, אני משקיעה את כל נשמתי, כדי שהיא תרגיש טוב עם עצמה שהיא עזבה אותנו במשך שש שנים, 4 פעמים בשנה למשך עשרה ימיים, ושלא יהיו לה נקיפות מצפון?

למה היא לא יכולה להחזיר לי במטבע הקטן ביותר, והוא להיפרד ממני בשדה?

למה אני צריכה להרגיש כל כך בודדה בשדה, כשמסביבי כל המשפחות והילדים, ורק אני לבד?

למה?

למה אמא, שאת כל כך חמה ואוהבת, תמיד, לא יכולה להשקיע חצי שעה מזמנך, הכל כך יקר, כדי להעניק אותו לבתך, שעוד שנייה לא תראי אותה לזמן מה?

אני כותבת מילים אלו, ואני מרגישה כאילו אני חורטת אותם על ידיי.

המקלדת מתמלאת מים, כך גם עיניי, והרעיון שאצליח להגיש את העבודה שתכננתי להיום... הולך ומתרחק..

מקווה שלכם יהיו יום טוב יותר...

העתודאית בעיר הגדולה