העתודאית בעיר הגדולה

עברתי כמה פרידות בחיי... אבל זו הייתה הקשה מכולן.

עברנו שלושה חודשים אינטנסיביים, מלאי תוכן, מלאי שמחה ואכזבה. אושר ועצב. הרבה עצב. לפחות לי.

כבר נהיה לי רע... רק רבנו כל היום... ולא יכולתי יותר. פשוט לא יכולתי יותר.

מה לא עברתי איתה? הכל.

מניסיון התאבדות לשמחה העילאית הזו של ציון מעולה במבחן.

מללכת איתה לרופאים ועד לחגוג עימה ועם משפחתה את יום הולדתה.

כבר ראינו את חיינו משתלבים זה בזה. בחרנו שמות לילדים... הזמנו חופשה יחדיו... רצינו לפתוח תוכנית חיסכון לדירה...

אבל כל זה, פשוט היה מוקדם מידי.

תמיד אמרו לי שאצל לסביות הכל קורה מהר.. אבל עד כמה מהר?

"דייט ראשון נשיקה, דייט שני חתונה" הפתגם המוכר מספר.

יסודות הקשר שלנו עדיין נבנו. שלושה חודשים מהווים עלה ברוח החיים.

והיא לא הבינה את זה. 

היא לא הבינה שאם היא באמת רוצה להיות איתי, היא צריכה לשקם את עצמה, לבד, ואז לחזור להיות בזוגיות.

כשאתה לא אוהב את עצמך, לא שלם עם עצמך, הכיצד תהיה בקשר זוגי?

הסברתי לה שבעיניי, הבסיס לזוגיות, הוא אינידיבידואל חזק.

אז אני נכנסתי חזקה לקשר הזה והיא פחות. היא שאבה ממני את כוחותי, וכעת גם אני צריכה להשתקם.

כעת גם אני צריכה לבנות את עצמי מחדש.

כמה כעס היה בעיניה אתמול. שנאה עזה. 

שנאה שתוך דקות התחלפה לתחינה. שלא אעזוב אותה. שלא אשאיר אותה לבד בעולם הזה.

פתאום, ההפסקה הארוכה שהצעתי (3 חודשים של נתק, בלי התחייבות, ואז לדבר), נראתה לה הרבה יותר טוב מבהתחלה.

וחתמנו את הפרידה הזו בנשיקה.

נשיקת goodbye. 

היא הייתה חייבת שישאר בי הטעם שלה...

חייבת להכעיס אותי... חייבת לשבור לי את הלב.

להחזיר לי כל דבר שאי פעם קניתי לה או כתבתי לה.

נפרדנו כידידות, עם הבטחה להשתקם.

לקום היום בבוקר לדרך חדשה... אומנם מוזרה.. אבל חדשה.

בלי בוקר טוב ולילה טוב, אבל עם הרבה תקווה.

תקווה שכל זה ירגע.

שנשתפר. בתור בני אדם, ובתור בני זוג.

ואת בוכה לי שאת לא יכולה יותר.

שכואב לך.. שעצוב לך... שאין לך טעם לחיים האלו.

אני חושבת לעצמי "למה". למה זה חייב להיות ככה? הרי כשנפגשנו זה לא היה ככה. פשוט לא. תוך חודש וחצי התהפכת. מהאדם הכי מצחיק שהכרתי, לאדם הכי עצוב שהכרתי. ואת מושכת אותי איתך.

"זהו... זה משתלט... הדיכאון משתלט עליי" הכרזת היום. ואני לא יודעת מה לענות לך.

"אנחנו נוציא אותך מזה... אני מבטיחה לך... אני אמות ואת לא תהיי בדיכאון" הבטחתי לך.

חשבתי על הימים האחרונים. על אתמול.

אתמול היה אחד הימים היותר מצחיקים. בילינו ביחד 5 שעות קסומות. התעלסנו ואהבנו והתעלסנו ואהבנו.

צחקנו ואהבנו. צחקנו ואכלנו. צחקנו וחייכנו. והיית כל כך יפה. יותר יפה ממה שהכרתי אותך.

ואמרתי לעצמי שאת כל כך יפה ושהנה.. יצאת מזה... ועכשיו את בריאה וחזקה ומוכנה להמשיך הלאה.

ואני מכריחה אותך לחזור לשגרה. כל יום אני מפצירה בך לחזור לשגרה. ונמאס לי.

ואז את הולכת ללימודים... וחוזרת הביתה לאחר שעה. מתקשרת אליי בוכה.

ואני מרגיעה אותך... ואת חוזרת ללמוד מהבית... 

ואז שוב - משהו אחד מטריף אותך וכל העבודה שעשיתי עד עכשיו הולכת לטמיון. 

ואני שוב מרגיעה אותך... לא תמיד בהצלחה יתרה.

ועוברות 10 דקות - ואת לא עונה. ואני שוב נלחצת שיקרה משהו. שאותו לילה נורא יחזור שנית.

ואני מתקשרת 3 פעמים בדקה, ואת לא עונה.

ואני נלחצת. כל כך נלחצת.

ואז את חוזרת אליי, ואני מסתירה את הפחד שלי.

אבל הפחד שלי שריר וקיים, ולעולם לא יעלם. כי פעם אחת זה קרה... מי יבטיח לי שזה לא יקרה יותר?

יום שבת, 1:26 לפנות בוקר, אני פותחת את הלפטופ לספר לך את חוויות היום.

אני מסתכלת על שומר המסך שלי. בת זוגתי מחייכת ומחבקת אותי שם. תודה לאל שיש לי אותה בימים אלו, אחרת לא יודעת מה הייתי עושה...

12:30. חזרנו המשפחה המצומצמת מסרט.

כולה סרט.

איך שקמתי מהכיסא, הרגשתי שכל שרירי ההמסטרינגס שלי מתוחים וכואבים, בנוסף לתואמים שכואבים כבר יומיים...

נתתי יד לאמא. הרגשתי שאני הולכת ליפול.

מכיסא אחד לשני, יצאנו מהאולם ועשיתי קצת תרגילי פיזיוטרפיה שאמורים למתוח את השרירים. זה עזר אולי לשנייה.

הגענו סוף סוף הביתה, אני נכנסת למיטה, מתכסת בשמיכה, ועוצמת עיניים.

הברך זועקת.

ז-ו-ע-ק-ת.

אני מסתכלת על הטייפינג, אותה קונטרוקציה שבנו לי על הברכיים לפני כמה ימים ונשאר בערך חצי ממנה.

זה מתקלף נורא מהר. מעצבן. אבל גם נורא עוזר. עוזר לדלקת להחלים...

גם החצי שנשאר על הברכיים לא מאוד עוזר. כבר איבד את מטרותיו. אז החלטתי להוריד אותו ולשים קץ לכאבים.

לבנות משהו אחר על הברכיים. למרוח קרמים... לקחת כדורים.. רק משהו שיתן לי לישון סוף סוף.

אני מסתכלת על הברכיים. מורידה בזהירות את הטייפינג. הברך שלי נראית כאילו הייתה 5 ימים באמבטיה... לשים טייפינג חדש או לא לשים? זו השאלה. החלטתי לשים. די. כבר שום דבר לא עוזר.

חוזרת לישון. לא מצליחה. הלב כואב.

"אנחנו משפחה של נכים" אמרתי קודם בפני המשפחה כחלק מצחוקים שהרצנו.

"דברי בשם עצמך..." ענתה אמא שלי. כולם סתמו.

לא, היא לא ניסתה לפגוע, רק אמרה את האמת. את האמת הכואבת. האמת שאני צוחקת עליה כי זו דרך התמודדותי.

האמת שגורמת לי להיות לא מסוגלת לעלות במדרגות.

האמת שלא נותנת לי לרוץ.

האמת שלא נותנת לי לעשות את מה שאני אוהבת.

האמת שבגללה אני צולעת.

האמת שבגללה כל מי שרואה אותי עם טייפינג על הברכיים שואל מה קרה. ואני שונאת את הרחמים של אנשים.

האמת שבגלל אני לוקחת אוטובוס מתחנה אחת לשנייה - שבמרחק יריקה ממנה.

האמת, שגם כבר דיברנו על אוטובוסים, גרמה לזקנה לפנות לי את מושבה באוטובוס ביום רביעי האחרון.

זה שבר אותי.

אני סוס, ותמיד הייתי סוס. תמיד הייתי עומדת שעות, סוחבת משקלים, ועושה מסעות.

שזקנה, תפנה, לי, את מקומה? לאן הגעתי?

אז לכן אני ערה ב2 לפנות בוקר ביום שבת, במקום לישון. כי איך אפשר לישון עם הרגשה כזו מחורבנת?

איך אפשר לישון בידיעה שאתה "חצי כוח"? איך אפשר לישון עם כאבי התופת האלו?

כן, יש אנשים אחרים במצב הרבה יותר גרוע ממני. הרבה יותר.

יש פגועי עמוד שידרה, ויש קטועי רגליים. יש פצועיי מלחמה ויש "פצועי זקנה".

ויש את אלה, כמוני, שהם פשוט פצועים בנפש... שעצם הידיעה מפריעה להם מעצם הכאב.