נולדתי במשקל 2.230 ק"ג ואמא שלי לא הפסיקה לבכות.
הייתי רזונת, פאצפלוחה, ככה בערך עד גיל 5.
תמיד היא הייתה בוכה לסבא שלי, כמה אני רזה... והוא היה עונה לה בתגובה "הילדה הזו עוד תעשה מיליון דיאטות..".
אוף כמה שהוא צדק.
לא יודעת מה קרה בגיל 5, אבל מאז לא חזרתי לימי הזוהר הרזים.
אומנם בחיים לא הייתי פרופר "שמנה", אבל הייתי מה שקוראים לו היום - בעלת עודף משקל.
בכיתה ו', היה לי עודף משקל של 5 ק"ג... ודי התביישתי בעצמי.
למרות שכל החיים עשיתי ספורט והזזתי את התחת הגדול שלי.. תמיד היה לי עודף משקל.
כשכל הבנות אצלנו בשכונה קנו בחנות לילדות הרזות, אני הייתי קונה בחנות ל"נערות". לאנשים בוגרים.
כשכולן היו הולכות לים או לבריכה בביקיני, אני הייתי מתביישת והולכת עם בגד ים שלם. אחר כך כבר כל כך התביישתי שהייתי הולכת עם מכנס וחולצת גלישה, שמא לא יראו את היקפיי האמיתיים.
אמא שלי תמיד הייתה לוקחת אותי לשיחות - שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים, שאני אראה איך שאני נראת, שכולסטרול בגיל שלי זה לא טוב...
אבל אמא היקרה, עד היום אני לא מבינה מה רצית ממני.
גם את שמנה. גם אבא שמן. לכולם יש כולסטרול. וכן, כשיש מיליון עוגות בבית, אז זה קצת קשה להרזות...
מיד נפל לי האסימון, כבר בגיל 10 התחלתי לעשות דיאטות (או שהייתי בת 6?).
הייתי מרזה, מעלה במשקל, מרזה, מעלה במשקל, עד שנשבר לי.
בכיתה י', כבר לא היה לי כוח לכלום. כל מה שעניין אותי זה הלימודים, והייתי לומדת לבגרויות עם כוס קולה צמודה וסוכריות גומי.
אז כבר היה לי 20 ק"ג עודף משקל...
הצלוליטיס הטריף אותי... שנאתי את עצמי שנאת מוות.
שנאתי את עצמי. למה בחיים לא הייתי רזה?
למה אני לא יכולה ללבוש צמוד?
ואז עולה השאלה הענקית - האם עודף המשקל שלי גרם לי להיות טומבוי?
בגלל שכל כך סלדתי מהתרבות הרזונית, פשוט קניתי בגדי בנים, רפויים, כאלה שנראים עליי כמו שק.. וככה הייתי הולכת.
האם שחקתי עם הבנים כדורגל, רק בגלל שהם היחידים שלא שפטו אותי בחיים על איך שאני נראית? רק בגלל שהם בחיים לא צחקו עליי? נידו אותי כי היו לי 5 ק"ג עודפים?
האם הבריחה התמידית שלי ללימודים היא בגלל שפשוט לא בא לי להראות את עצמי בחברה?
בסוף כיתה י"א לקחתי את עצמי בידים, לא כי באמת היה אכפת לי מאיך שאני נראית, אלא בגלל הצבא.
כל מה שעניין אותי היה הצבא. לאיזה יחידה קרבית אני אלך, והאם אני אתקבל לקורס טייס...
הפחידה אותי הסיטואציה של לעלות על המשקל מול הרופאה בלשכת הגיוס, והיא תעשה לי פרצוף - כמו שתמיד היו עושים לי. "עוד פעם השמנת?" "כמה את שוקלת!!" "את צריכה לרדת X ק"ג" והאהוב מכל - "קחי מכתב לאמא, יש לך עודף משקל, שתעשה לך דיאטה..." (מפי האחות ביסודי...).
התחלתי לרוץ בפארק הקרוב לביתי. בהתחלה לא הצלחתי לרוץ 400 מטר!!!!
בסוף התהליך, גמעתי 3 ק"מ במהירות שמקבלת 100 במבחני בגרות...
ירדתי 10 ק"ג ובחיים לא הרגשתי יותר טוב!
הייתי צריכה להחליף את כל הארון בגדים.. או שפשוט הייתי הולכת עם בגדים שנראו עליי כמו שק.
הייתי גאה בעצמי - עשיתי את התהליך הזה נטו בשבילי, ולא בגלל שישבו לי על הראש.
אבל תמיד כשהסתכלתי במראה, ראיתי את הילדה העצובה עם הצמיג בבטן.
עוד לא הצלחתי לראות את עצמי יותר רזה.
כולם אמרו לי "איזה חתיכה נהיית" ו-"איפה החבאת את כל היופי הזה?", ואני רוצה להגיד לכם - את "אני החתיכה והיפה" עוד לא הצלחתי לראות.
וכן, עוד לא הצלחתי לסלוח לכם על שהרסתם לי את כל הילדות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
העתודאית בעיר הגדולה