איך מתמודדים עם העצב הזה?
איך מתמודדים עם הכאב הזה?
אי אפשר ללמוד. לא מצליחה לחזור לשגרה. לא מצליחה לחזור לאהוב אותה ולסמוך עליה כמו פעם.
בבקשה תסבירו לי איך מתמודדים עם ההבנה שהחצי השני שלך ניסה לשים קץ לחייו?
יום חמישי, 30.5, 10:00 בבוקר - היא מתקשרת אליי בוכה. מתלוננת על מר גורלה. מתלוננת על זה שהיא לא מסוגלת להיות כאן יותר. תמיד מנודה. תמיד בודדה. ואני לא יודעת מה לעשות. צועקת עליה שתארוז את הדברים שלה ותבוא אליי. במקום זה היא בורחת לסבא וסבתא.
כבר כמה זמן שהיא במצב רוח מתנדנד. לא יודעת איך לאכול אותה. אני כל כך אוהבת אותה שקשה לי לענות לה.
מאז אותו היום המצב רק הדרדר. כל יום בוכה, כל יום מתלוננת, כל יום מבקשת שאני אבוא אליה ואציל אותה משאר העולם. אבל אני לא יכולה... לא יכולה... אני לא יכולה להיות מחוברת אליה באינפוזיה.
יום שני, 3.6, 12:00 בבוקר.
היא מתקשרת אליי, על סף בכי. פקדתי עליה שתארוז את הדברים שלה ותבוא אליי. היא באמת עשתה כן.
הצלחתי לשפר את מצב רוחה. לאחר סקס חלומי ויום מלא חוויות, החזרתי אותה הביתה..
23:00 - התנעתי את הרכב במטרה להחזירה הביתה. איך שנכנסנו לאוטו, מצב רוחה התמוטט.
לא מדברת. לא עונה לשאלותיי. פרצוף עצוב.. כאילו היא חוזרת למקום הכי נורא בעולם.
23:30 - הורדתי אותה בבית... פרידה מוזרה כזו. חיבוק קצר.. נשיקה על הלחי... ככה את נפרדת מבת הזוג שלך? נתתי לה נשיקה כהוגן.. וחיוך. היא לא השיבה לי בחיוך... ויצאה מהאוטו. אמרתי לעצמי "איזה עולם מוזר", ועוד לפני שהספקתי לפנות מהרחוב שלה, היא שולחת לי סמס:
"אני אוהבת אותך"
איזה כיף אמרתי לעצמי... סתם היא התנהגה ככה כי הייתה עייפה.
23:50 - הגעתי הביתה. עוד לא הכנסתי את המפתחות לבניין והיא שולחת לי הודעה שנייה:
"אני תמיד אוהב אותך"
ירד לי האסימון.
מיד התקשרתי אליה, היא ייבה כמו שבחיים לא יבבה.
לא הבנתי מה השתנה ב20 דקות האחרונות מאז שהורדתי אותה בבית...
מילה של ההורים שלה והיא מיד נעלבת...
"****, מה עשית לעצמך?"
היא לא ענתה לי.
"תעני לי מיד! מה עשית לעצמך?"
השאלה הזו באה מאחר ולפני יומיים היא חזרה לפצוע את עצמה...
היא כמובן לא ענתה.
"אני מזמינה אמבולנס" וניתקתי.
היא מתקשרת שוב... מתחננת שלא אעשה כלום. לא הזמנתי.
הגעתי לחדר שלי, והתקשרתי לחברה הכי טובה שלה. התייעצתי מה לעשות איתה.
החלטנו ביחד להתקשר להורים שלה... מקסימום היא תשנא אותי לכל החיים... אבל לפחות אני אדע שהיא בסדר.
אמא שלה עלתה לחדר, תפסה אותה עם אריזות גמורות של תרופות.
70 כדורים האהבה שלי בלעה. 70.
היא מיד לקחה אותה למיון.... והאהבה שלי בוכה... מייבבת... ואת הכל אני שומעת בטלפון. הכל.
"***, הם מרביצים לי!!!" היא צועקת לתוך הטלפון.
"הם מרביצים לי מכות רצח!!!" ממשיכה.
"דייי! תפסיקי!!!! למי את משקרת?!?!" אני שומעת את אמא שלה עונה בחזרה.
"***, תבואי!!! בבקשה תבואי לקחת אותי!!!" היא צועקת. אני מרגיעה אותה ואומרת לה שאני בדרך.
"את באה? איפה את?!?!!?" צועקת, מייבבת. אני עונה לה שאני לא יכולה לבוא עכשיו (יש ביננו חתיכת מרחק... ונפשית פשוט לא יכולתי להיות שם. כן, מקרה חרום, אבל הייתי פשוט נבהלת. קופאת במקום. העדפתי לעזור מרחוק מאשר לא להועיל מקרוב).
לא ידעתי מה אמת ומה שקר.
למה שההורים שלה ירביצו לה? הם בחיים לא הרביצו לה.
הן נכנסו למונית... והשיחה נותקה.
הלב שלי בתחתונים.
"היא באמת ניסתה להתאבד" חשבתי לעצמי.
הדמעות מציפות אותך... זה קרה במשמרת שלך... תמיד תאשים את עצמך.
אחרי שעה אמא שלה מתקשרת, שואלת להשתלשלות האירועים. סיפרתי לה הכל.
"שוטפים לה את הקיבה עכשיו" היא מודיעה לי, והדמעות זולגות.
אי אפשר ללכת לישון. אתה כל כך דואג, שאתה לא יודע את נפשך.
ב5 בבוקר היא שלחה לי הודעה ראשונה.
"***?"
מיד עניתי. הרגעתי אותה שאני עדיין אוהבת אותה ושבחיים לא אעזוב אותה. היא נרגעה והלכה לישון.
נפגשנו יומיים לאחר המקרה. לא יכולתי נפשית לראות אותה לפני. עברתי כזאת טראומה... שאת הפרצוף שלה לא הייתי מוכנה לראות.
אפילו את הלפטופ לא פתחתי, כי השומר מסך זה תמונה שלי ושלה.
בסמרטפון לא השתמשתי מלבד לשיחות והודעות, מאותה הסיבה.
אחרי יומיים סוף סוף ראיתי אותה. עינייה שוקעות, פניה נפולות. כל הגוף שלה כואב ודואב מהמכות שלכאורה חטפה. היא לא מסוגלת ללכת. לא מסוגלת להתחבק. לא מסוגלת להתנשק. לא מסוגלת לצחוק, ובטח שלא לחייך.
פגשתי שד. שד.
שד שהעדיף למות. שהתובנה העיקרית שלו מהיומיים האחרונים היא "עדיף למות כשמנסים להתאבד, אחר כך מסתכלים עלייך כמו מצורע".
כן אהובתי, את באמת שונה.
זה לא אומר שאוהבים אותך פחות, זה לא אומר שאת פחות חכמה ואינטיליגנטית.
זה אומר שיש לך בעיה.
בעיה נפשית... ואפשר לטפל בזה.
רק תני לנו לטפל בך. רק תתני.
תפסיקי לבודד את עצמך מכל העולם ולבנות חומות התגוננות.
אז החברות שלך עם ההיא לא תהיה חברות עולם, אבל יהיה לכן כיף..
ואם תדברי עם ההיא בספרייה... לא יקרה שום דבר. זו לא צביעות.
אבל אני כן מאוכזבת ממך. מאוד. עצובה ומצטערת.
ידעתי שיש לך בעיות נפשיות, אבל בחיים לא חשבתי שתנסי להתאבד.
בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי עם משהי.
העצבות שאני יודעת עכשיו היא קשה מנשוא.
לראות אותך, לראות אותך כשאת לא מצליחה לחייך זה קשה.
ללכת לישון זה קשה - כי אתה לא יודעת איך תתעורר בבוקר, ואם היא תהיה לצידך.
לא לדבר איתך שעה זה קשה - כי אולי יש לך מחשבות בראש שאני לא יודעת עליהן.
עכשיו אני צריכה מוניטור שיהיה מחובר אלייך תמיד... כי תמיד יהיה קיים בי החשש שאני לא אראה אותך יותר.
את תמיד מדברת על סבל, מחלות, כאבים ובדידות ואני לא יכולה להחיל אותך עוד.
את גדולה עליי. העצבות שלך גדולה עליי.
כל היום אני מתעסקת בלעודד את מצב רוחך, ואני פשוט לא מצליחה.
אני כל כך אוהבת אותך, ואני בחיים לא אעזוב אותך.
אבל אנא, איך להתמודד איתך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
העתודאית בעיר הגדולה