בניסיון נואש לצאת מהדיכאון דרך קריאה, גיליתי שאין דבר כזה בלוג של ספורטאי שמספר על פציעתו בעברית. די מפתיע.
בתור כתבת בלוגים מגיל צעיר, החלטתי להרים את הכפפה ולרתום את הבלוג האישי שלי לנושא.
קצת על עצמי:
סטודנטית בת 19. ספורטאית מגיל 0.
כודרגלנית, כדורסלנית, שחיינית, טניסאית, מרימת משקולות, אצנית... מה לא?
הגיוון חשוב לי. אני אוהבת להתאמן בסוגים שונים של ספורט רק כדי לא להרגיש את השעמום שעולה מהרוטינה מידי פעם.
כיום אני משחקת בנבחרת כדורגל וכדורסל של האוניברסיטה, או שבעצם ניתן להגיד זאת בעבר... שיחקתי בנבחרת... הפציעה שהכתה בי משביתה אותי עד להודעה חדשה.
הכאבים התחילו בגיל 14. בדיוק סיימתי לגבוהה, ומסתבר שהגוף שלי לא היה מורגל לשינויים בגובה (הגיוני, לא?). ההורמונים של ילדה בת 14 מציפים אותי די בקביעות, ולכן כל רופא שהלכתי אליו, אמר שזה סתם כאבים הורמונאלים (כבר הזכרתי שהתמוטטתי באמצע משחק טניס על המגרש מרוב כאבי תופת? כאבים הורמונאלים בתחת שלך) ונתן לי ברכית לבנה כזו.. שדי מהר התלכלכה.
כשעברתי לתיכון, עשיתי הפסקה מסויימת עם הספורט, ובגיל 17 חזרתי בכל הכוח כדי להכין את עצמי לשירות הקרבי.
לצערי הרב (והיום בעצם לשמחתי), משהו רפואי אחר מנע ממני להתקבל לקורס המובחר שאת שמו לא אגיד, ולכן כל סצנת השירות הקרבי ירדה מהפרק.
אמרתי לעצמי, שגם באקדמיה לא אשתעבד לספרים, ולכן עשיתי מנוי לחדר הכושר.
שלוש פעמים בשבוע ביליתי שם, עוד שגילו אותי ושמו אותי בנבחרות האוניברסיטה.
הספורט התחרותי העניק לי אושר רב. חזרתי לילדותי ונהנתי כמו שלא נהנתי מימיי.
שגרת האימונים ממשיכה, וכאבי הברכיים חוזרים. כן, אותם כאבים מגיל 14.
הזמנתי תור לאורתופד של קופת החולים, בציפייה שיגיד לי שנית, שאלו רק "כאבים הורמונאלים".
חיכיתי שעה שלמה בתור אליו. החצוף המאחר...
נכנסתי אליו, הוא בדק אותי, הכאיב לי, הסתכל עליי, ואמר: "את לא תחזרי לרוץ בחיים".
החיוך שהיה על פניי נמחק.
יצאתי ממנו וחשבתי שאני הולכת להתעלף במקום.
מה פתאום שאני אפסיק לרוץ?! מה פתאום?!
נכנסתי לאוטו - בשוק חיי, והבנתי שמפה צריך רק להתקדם.
שלח אותי לפיזיוטרפיה, לקנות מיישרי עצמות, מיישרי פיקות, רופאים אחרים, רופאים מומחים, מנתחים, מה לא?
כל שבוע ביליתי אצל רופא אחר. כבר לא יכולתי לראות את המילה דוקטור.
צילומים, שלוש פעמים בשבוע פיזיותרפיה, רופאים שעולים 1100 שקל לחצי שעה....
בחיי שאני כבר לא יכולה יותר. הברכיים שלי אדומות ונפוחות. מלאות צלקות. הכל פשוט זכרונות... הגליץ מהאופניים... והנפילה במרתון... והיום הגשום הארור בכיתה ו' שהחלקתי בחורשה...
היום זה הגיע לשיא -
פיזיוטרפיה טיפול מספר 8 - מקבעים לי את הפיקות בברכיים כמו לאישה נכה. לקפל את הברך? אי אפשר. לעלות במדרגות? ממש אי אפשר. ללכת נורמאלי? מי ביקש בכלל ללכת נורמאלי?!
אז כן. ישנם ימים טובים יותר, וישנם ימים בהן הנפילות במצב הרוח פשוט מזעזעות. נראה לך שזה סוף העולם, ובחיים לא תחזור להיות הסוס שהיית (או הסוסה...), אבל ישנם ימים - שבהם אתה רואה את האופק. וצריך להתמקד בימים הללו ולזכור רק אותם...
תרגישו טוב!
העתודאית בעיר הגדולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
העתודאית בעיר הגדולה