העתודאית בעיר הגדולה

ואת בוכה לי שאת לא יכולה יותר.

שכואב לך.. שעצוב לך... שאין לך טעם לחיים האלו.

אני חושבת לעצמי "למה". למה זה חייב להיות ככה? הרי כשנפגשנו זה לא היה ככה. פשוט לא. תוך חודש וחצי התהפכת. מהאדם הכי מצחיק שהכרתי, לאדם הכי עצוב שהכרתי. ואת מושכת אותי איתך.

"זהו... זה משתלט... הדיכאון משתלט עליי" הכרזת היום. ואני לא יודעת מה לענות לך.

"אנחנו נוציא אותך מזה... אני מבטיחה לך... אני אמות ואת לא תהיי בדיכאון" הבטחתי לך.

חשבתי על הימים האחרונים. על אתמול.

אתמול היה אחד הימים היותר מצחיקים. בילינו ביחד 5 שעות קסומות. התעלסנו ואהבנו והתעלסנו ואהבנו.

צחקנו ואהבנו. צחקנו ואכלנו. צחקנו וחייכנו. והיית כל כך יפה. יותר יפה ממה שהכרתי אותך.

ואמרתי לעצמי שאת כל כך יפה ושהנה.. יצאת מזה... ועכשיו את בריאה וחזקה ומוכנה להמשיך הלאה.

ואני מכריחה אותך לחזור לשגרה. כל יום אני מפצירה בך לחזור לשגרה. ונמאס לי.

ואז את הולכת ללימודים... וחוזרת הביתה לאחר שעה. מתקשרת אליי בוכה.

ואני מרגיעה אותך... ואת חוזרת ללמוד מהבית... 

ואז שוב - משהו אחד מטריף אותך וכל העבודה שעשיתי עד עכשיו הולכת לטמיון. 

ואני שוב מרגיעה אותך... לא תמיד בהצלחה יתרה.

ועוברות 10 דקות - ואת לא עונה. ואני שוב נלחצת שיקרה משהו. שאותו לילה נורא יחזור שנית.

ואני מתקשרת 3 פעמים בדקה, ואת לא עונה.

ואני נלחצת. כל כך נלחצת.

ואז את חוזרת אליי, ואני מסתירה את הפחד שלי.

אבל הפחד שלי שריר וקיים, ולעולם לא יעלם. כי פעם אחת זה קרה... מי יבטיח לי שזה לא יקרה יותר?