עצב בלתי מוכר מטלטל אותי, מזכיר לי את פעם ונוגס בי מבפנים. 

אני נזכרת בצחוק, אני נזכרת בחיבוקים, אני נזכרת במלחמות מים, אני נזכרת במחנות, אני נזכרת בשחנשים עד השעות הקטנות של הלילה מסביב למדורה כשכולם מסריחים וכולם מתים מצחוק, אני נזכרת ברצון להיות עם הגדולים, בלהציק אחד לשני, בלנהל שחנשי בנות ולברוח מהבנים, אני נזכרת בחופש, אני נזכרת באהבה, אני נזכרת בילדות, אני נזכרת בתמימות ובהרגשה שמפרים אותה אבל רק בלדבר קצת על סקס ולא באופן רציני, אני נזכרת בלהיות הכי מסריחים בעולם ופשוט לא לשים, אני נזכרת באנשים שבאמת אוהבים את הטבע ובאמת נהנים ממנו, אני נזכרת בזה שאפשר לישון כמה שרוצים ובכל יום אפשר לעשות משהו אחר ומרגש, אפשר להיפגש כמה שרוצים, אפשר להיות לבד, אפשר ללמוד באמת מהחיים ולא סתם כמו שמנסים למכור לנו עכשיו, אני נזכרת בללבוש טרנינגים וחולצות בצבעים כל כך לא מתאימים, אני נזכרת בשיער ארוך, אני נזכרת באשכרה למות מצחוק עד שכואבת הקטן, אני נזכרת בלא לשנוא את עצמי, אני נזכרת בלחשוב שמגיע לי, בלהיות בטוחה בחברים שלי, בלאהוב, בלא לפחד, להיות אמיצה באמת, בלקשקש הכי שטויות בעולם בלי לחשוב בכלל, בלי לחשוב. אני מתגעגעת ללא לחשוב. 

אני לא יודעת אם אני מתגעגעת לזה או לפשוט להיות קטנה. איכשהו הלהיות קטנה שלי מתחבר לזה כל כך שנדמה לי שזה שני הדברים. אני מתגעגעת ללהיות קטנה בתוך זה. אני מתגעגעת לקהילה שלי, בסדר? לא רק לכם יש. לא רק אתם מתגעגעים. לא רק אתם נזכרים. לא רק אתם רוצים לחזור.