יש לי הרבה מחשבות, ואחת מהן, שמהדהדת המון בזמן האחרון, היא שאני לא בשלה עדיין לשום דבר בחיים הבוגרים האלו. זה מכניס אותי ללחץ נפשי שאני צריכה לפתור כל כך הרבה דברים עם עצמי, וזה צריך לקרות ממש בשנים הקרובות. מעבר לזה שזה נמשך יותר מדי זמן, אני פשוט מרגישה דיסוננס מאוד גדול בין הסטטוס שלי עכשיו והגיל שלי, לבין הדברים שאיתם אני מתמודדת. אני מרגישה שאני מתמודדת עם יותר מדי דברים שתופסים יותר מדי נפח בחיים שלי, והבעיה היא שאני לא יודעת אם אני אי פעם אצליח לפתור אותם איכשהו, יש לי תחושה שזה יהיה יותר קבלה של הדברים, מאשר התמודדות איתם. ואני באמת בתוך תוכי לא רוצה לקבל את הדברים האלו, אלא להתמודד איתם. נמאס לי לקבל הכל, נמאס לי להשלים מתוך ייאוש עם מצבים ובעיקר נמאס לי לוותר. מצד שני, לפעמים אני מרגישה שאין בי יותר כוחות להתמודד כל הזמן. יש דברים שטבועים בי מגיל כל כך צעיר וכל כך חזק, שאף אחד לא הצליח לשנות את החשיבה שלי לגביהם, והם נגררים איתי לאורך כל השנים.

את הקשר עם אבא שלי מעולם לא אוכל להציל, ואני בספק אם אני רוצה. כל הזמן הזה ניסיתי להיות טובה בעיקר בגללו ובעיקר על פי המדדים שלו. מעטים הפעמים שהתעמתי לגבי זה. אבל כבר כל כך הרבה שנים שאני לא רוצה להיות במקום הזה, אבל אני תקועה כל כך, מצד שני, שאני לא מצליחה להשתנות. יש לי קבעון עצום שמזיק לי בכל תחום בחיים, בכל קשר בין אישי. עצוב לי שהכל נגרר עד הנקודה הזו. עצוב לי שאני מרגישה שזה גדול עליי.

ולאחרונה, יש בי מחשבות שכל הזמן עולות ויורדות, יום אחד פשוט הבנתי שלתוך המחשבות שלי נכנס איזשהו רציונל שמאלץ אותי לחשוב שנה, שנתיים קדימה. ואז התחיל הלחץ שאני עדיין לא שם ולא קרובה אפילו. פתאום הבנתי שכל הissues האלו כבר לא במקום, לא יכולים להמשיך איתי. אבל אני עדיין לא שם, אני לא שם מבחינה רגשית. אני לגמרי מבינה, אבל אני לא יכולה עכשיו, אני לא הצלחתי כל כך הרבה שנים, אז איך אצליח עכשיו? יש בי כל כך הרבה כעס ותסכול על הכל, כל כך הרבה קנאה שמגיעה נטו מהמקום הזה שמגיע לי, אז למה אצלי זה לא ככה? וכל כך הרבה תחושות של חוסר קבלה וקיבינימט עם הכל, זה פשוט לא פייר. זה לא פייר שאני לבד, זה לא פייר שאין לי אף אחת שאני יכולה לקרוא לה חברה, זה לא פייר שכל השדים האלו אוכלים אותי כל כך הרבה שנים ואני לא מצליחה להתנתק מהם, זה לא פייר שאני בזוגיות טובה ומוצלחת, אבל עדיין אצל אחרות זה נראה טוב יותר, שלם יותר, שמח יותר. האם אני באמת חושבת שהזוגיות שלי פחות טובה?

אני נמצאת במקום כל כך הרבה יותר טוב ממה שהייתי בעבר, אבל השדים מפעם רודפים אחריי ואני נכנעת להם, כל הזמן. אני טובה יותר וחזקה יותר ממה שהייתי אבל אני עדיין רואה לנגד עיניי את כל מה שאני צריכה לעבור, את כל הדברים שאני צריכה להתמודד איתם. ומאיפה מתחילים? הכל כבר נהיה כל כך חלק ממני ואני עייפה מלעקור כל הזמן את הבעיות מהשורש שלהן, זה כואב לי וזה קשה לי. אני מפחדת פחד מוות להתמודד עם הכל, אני מפחדת בעיקר מלהגיד את כל זה. שנים שאני כבר כותבת כאן, ואני פשוט אוהבת את זה, אבל כמה באמת מכל מה שכתבתי אי פעם, יצא החוצה כמו שהוא? אני נוטה לייפות את המילים, לדבר אותן בצורה מרשימה ומכבדת, ולא כמו שהן, כמו שבאמת בא לי לומר שנמאס לי ולצעוק. מעולם לא הקאתי את כל החרא שיש בי מול אותם אנשים שאחראיים לזה. אני לא רוצה יותר לעדן את זה – אני לא יכולה לאהוב את עצמי ואת החרא שיש בי, כשהאנשים הקרובים אליי לא מקבלים אותו, לא מקבלים אותי. מעולם לא הייתי אני ותמיד ניסיתי להיצמד למה שביקשו ממני, שנאתי את מה ששלי כי בכל פעם שהייתי משהו שאהבתי, נאמר לי שזה לא מספיק טוב או יפה. ובכל פעם שמשהו היה משתחרר ממני, כי כבר אי אפשר להחזיק את זה בפנים, אף אחד לא היה מקבל את זה, אף אחד לא היה מעריך שסופסוף דיברתי, היו קוטלים אותי. ולכן אני פועלת מפחד, לכן אני לא אני ואני מעולם לא אגיד בביטחון את מה שאני חושבת, אוהבת, רוצה. תמיד יותר קל להתפשר ותמיד יותר קל להקטין את עצמי ואת המילים שלי לכל כך כל כך קטנים, עד שהם בלתי נראים לי.

ואני כועסת, אני באמת כועסת. אני כועסת על כל השנים האלו ואני כועסת על זה שמעולם לא הייתי אני ומעולם לא התעקשתי על זה. אני כועסת על הויתורים שלי ועל המצבים שבהם ידעתי שאני עושה טעות, ובכל זאת הכל היה חזק יותר מהרציונל ומההגיון. אני כועסת שאני בת 25 ואני מתמודדת עם דברים שילדות בנות 20 מתמודדות איתן. אני כועסת על הקנאה שלי ועל כל מה שאוכל אותי חיה כל יום מחדש. אני כועסת על זה שאולי בעבודה או בבית אני מרגישה מספיק ביטחון להגיד את מה שאני חושבת, אבל לא מול ההורים שלי ולא מול אנשים שקרובים אליי. אחת הסיבות שאני כל כך שונאת לחזור להורים זה כי אני פשוט כבויה שם ואיתם. אני כועסת על עצמי שאני כל כך מנסה ואני לא מצליחה, שאני לא מצליחה לזכור את הדברים הטובים שיש בי ושאני לא מצליחה להיות שם עבור עצמי ברגעים שאני חייבת את עצמי, שאני מתפרקת לחתיכות כל פעם חדש כי נקודה קטנטנה באמצע היום פשוט פוררה אותי לגמרי. אני כועסת שאני כותבת כאן כבר כל כך הרבה שנים ודקה אחרי שאני שומרת את הפוסט, המילים האלו נעלמות לאוויר, נשמרות רק כאן כתיעוד, אבל אני לא מצליחה למצוא מספיק אומץ וכוחות לפעול על פי מה שאני באמת רוצה, על פי מה שכתוב כאן.