כשהייתי קטנה, תמיד הייתה לי הגדרה למשפחה, לאיך שאני רואה ורוצה שהיא תהיה, וזה מעולם לא השתנה, לא משנה כמה שנים עברו.

והיום אני מתסכלת על עצמי ומפחדת שאני לא אוכל להגשים את ההגדרה הזו שלי, את מה שרציתי כל חיי. הפחדים שלי לא מאפשרים לי, אני מרגישה חנוקה, כלואה, ואחריות על מישהו אחר, וזה לא משהו שאני מרגישה שאני יכולה להכיל עכשיו. אני בעבודה עצמית מאוד אינטנסיבית, לפחות ככה אני מרגישה את זה, ואני לא מסוגלת להתפנות למישהו אחר. ולא פעם זה לקח אותי לשאלה של איך לעזאזל ניהלתי מערכות יחסים כאלו ארוכות אם מעולם לא הפסקתי לעבוד על עצמי ולנסות "לטפל" בכל מה שיושב עליי. ומכאן, זה מוביל אותי לעניין הלבד, ששם אף פעם לא הייתי מסוגלת לאפשר לעצמי להסתדר. זה מפחיד אותי, ועוד יותר מפחיד שלפעמים גם כשאני לא באמת לבד, אני מרגישה ככה כי אין לי תשומת לב. אני מרגישה כמו חתיכת תינוקת, אבל לפעמים אני תופסת את עצמי זועקת לתשומת לב, בעקיפין ולפעמים אפילו ישירות. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מנסה להירגע עם זה, מנסה לקבל את הלבד הזה ולא להירתע ממנו, אבל אני עדיין לא מוצאת את עצמי שם.

ננעלתי והתנתקתי יותר ממה שאי פעם חשבתי שאעשה, וזה סותר כל כך את עצם העובדה שאני פשוט רוצה להכיר אנשים, שאני פשוט רוצה חברה שתהיה כאן בשבילי במלוא מובן המילה, שזה יהיה הדדי, כמעט כאילו רק שתינו בעולם. מעולם לא התיימרתי שיהיו לי אלפי חברים, מעולם לא רציתי לצאת כל סופ"ש, לחגוג עד אור הבוקר, להכיר את כולם, רציתי רק מישהי אחת שתכיל אותי, וזהו. וכבר הרבה שנים שאין לי את זה, אני לא יודעת אם זה הטוטאליות שלי כלפי הבן זוג, אני לא יודעת אם זה הטעויות שלי, אם זה כי אני פשוט אני וזה לא מתאים לכל אחת, אבל בכנות הכי גדולה שלי, אני בסך הכל רוצה מישהי שתרצה בחברתי, לא עוד כאלו שנמצאות קרוב בלת ברירה, כי הבני זוג חברים, כי המשפחות מכירות מאז ומתמיד, אני רוצה חברות אמיתית שאני לא יודעת אם אני כבר מאמינה לה. החוויות שלי בחצי שנה האחרונה הרעידו את כל מה שחשבתי על הנושא הזה, ובאיזשהו מקום, עם כל הכאב והפחד שלי, העדפתי ואני עדיין מעדיפה להיות לבד ולהתנתק, מאשר להיות לא רצויה ועול על מישהי. ואני לא רוצה להתפשר יותר רק בשביל לתת לעצמי תחושה מדומה שאני משהו עבור הצד השני. אני באמת רוצה להיות משהו, ואני לא רוצה שיקחו אותי כמובן מאליו.

אז אני מנסה בכל אפשרות להראות את עצמי ולצאת מגדרי כדי לעשות דברים שעבור אחרים הם נורא קלים ופשוטים כמו ליזום, כמו להציע, אבל ככלל שהזמן עובר ואני רואה שהצד השני שוב לא מעוניין, אני שוב נאטמת, נפגעת. אני כל כך מנסה ולעזאזל, למה אף אחת לא רואה את זה? אז כתבתי כאן פוסט וביקשתי לדבר עם מישהו כי באמת רציתי להכיר, אבל יחד עם זאת, נתקפתי חרדה שיגלו עליי פרטים, שאני לא יודעת עם מי אני מדברת בצד השני, שאני לא מכירה, וזה שוב אטם אותי. ושוב לא צלחתי.

ואולי אני לוקחת את זה קשה מדי, את הכל. אולי אני פשוט צריכה להניח לדברים להיות כמו שהם ולזרום עם זה, ובאיזשהו שלב הדברים פשוט יסתדרו, אני לא יודעת. הייתי רוצה לנתב את החיים שלי לכיוון טוב יותר ובריא יותר, ואולי התקופה הזו היא הפתרון שלי.

אבל באמת, באמת שניסיתי להגשים את התמונה הזו שראיתי בראש.