אני מודה שנמאס לי להתלונן ודי עצוב לי שאני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שבו אני רואה את חצי הכוס שלמה, ולא רק את הריק מסביב.

דברים משתפרים, ובאיזשהו אופן גם נהיים נורא נוחים במצבם הנוכחי. הייתי רוצה לשפר הרבה דברים אבל קצת מעייף אותי להילחם בזה כל כך. ואם לומר את האמת, אני מרגישה שהריבים והכעסים לפעמים כל כך מיותרים, קצת קשה להודות, אבל אולי מאולצים. אולי אני באמת בוחשת באותם כעסים ואכזבות כבר יותר מדי זמן, אולי עדיף לי לשחרר, כי אין לי מה לעשות מעבר לזה. הקריאות הקבועות שלי של, "אני מתמודדת עם המון דברים" ו"קשה לי, נמאס לי, עצוב לי, אני לבד", קצת נמאסו עליי. הבנתי שאני כן באיזשהו אופן מרחמת על עצמי, מלקה את עצמי על התקופה האחרונה, על הטעויות שלי, על העבר שלי, על כל מה שאין לי ויש לאחרים. אני כל הזמן מגיעה למסקנה הזו שאצל כולם יותר טוב מאצלי, אבל אני באמת מאמינה בזה? בחרתי להסתכל על כל החרא יותר מדי זמן, בחרתי לקנא, לכעוס, להתחרט, לנבול. אני לא רוצה יותר.

ולפני כמה ימים פשוט הבנתי שאושר זו החלטה שבכלל לא קשורה לכל מה שמסביב. הייתי רוצה לבחור בה, אז למה זה מרגיש קצת מפחיד? אולי כי פשוט התרגלתי למצב ביניים הזה שבו כלפי חוץ הכל נראה די בסדר, אבל בפנים אני פשוט נבולה ועצובה. אני מבינה לאחרונה שאני מסתכלת על האנשים סבבי ורוצה להיות מאושרת, בלי יותר מדי סיבות ללמה כן או למה לא. פשוט להיות עם אנרגיה טובה, לקבל את הכל ולחבק, לשמוח על מה שיש לי, כי אולי אין לי את כל מה שאי פעם רציתי או שהייתי צריכה, אבל יש לי לא מעט. הייתי רוצה להיות כמו דודה שלי, שבכל פעם שאני מדברת איתה, מסתכלת עליה, יש לה פשוט אופטימיות כזו מדבקת, שתמיד גורמת לי להסתכל לעצמי בלבן של העיניים ולהבין שאני אפילו לא קרובה לזה, ולמה בעצם? אולי נקודת החולשה שלי היא שאני לוקחת הכל יותר מדי קרוב ללב, יותר מדי אישי ורגשי, אולי אני פשוט סוחבת על עצמי את כל העולם ואת כל החרא שאפילו לא תמיד קשור אליי, ובאיזשהו שלב זה פשוט נהיה יותר מדי.

אני מרגישה טוב יותר בימים האחרונים, למרות הנפילות הקטנות. אני חושבת שכל השליליות של התקופה האחרונה פתאום מרגישה לי משתלמת. דברים גרמו לי פשוט להתמודד בכוח עם עניינים לא פתורים שהעדפתי לטאטא מתחת לשטיח ולהצהיר בקול רם, כל פעם מחדש, שאני לא אוהבת אותם ולא מתחברת אליהם. הדבר הזה שגרם לי להתמודד בכוח עם מה שכל כך הוריד מהבטחון העצמי שלי, בדיעבד אולי עוזר לי לבנות את הבטחון העצמי שלי ולקבל את עצמי כמו שאני סופסוף, ללא מסכות וללא התחכמויות. אני שמה לב לדברים הקטנים האלו כל הזמן, הם קורים בשקט-בשקט ואני תופסת את עצמי חושבת עליהם אבל לא מעיזה להודות בהם, אולי מאותו פחד שהורגלתי אליו.

הלוואי שזה ימשך, והלוואי שלכל זה יצטרפו עוד דברים שאני כרגע מתקשה עדיין לקבל. אני רוצה לדבר את כל זה בקול רם אבל אני קצת דואגת שאגיד דברים לשווא, כי אולי הם לא יחזיקו זמן רב מדי. אני מרגישה הקלה אבל עדיין לא מרשה לעצמי להודות בזה עד הסוף. בינתיים.