אני לא יודעת אם זה עצם הרגיעה, או שאולי זו הבאסה הזו שאני סופגת מפעם לפעם, או שזה פשוט משהו שמתבשל בתקופה האחרונה, אולי עלה על גדותיו.

יש בי תחושה של חוסר סיפוק, אולי אפילו כעס על המקום הזה. ההגעה לכאן, זה אולי הנחיתה הכי קשה שהייתה לי אי פעם. בלי סירות הצלה, בלי מצופים, בלי שיהיה בכלל מישהו ליד. במשך שלושה, ארבעה חודשים, זה הרג אותי, יום יום. הידיעה הזו שאני צריכה לחזור לכאן חמישה ימים בשבוע, ללבד הזה, ללבד הזה שהתרחב אצלי בחיים לכל כך הרבה תחומים שאני כבר מפחדת לספור כדי לא להתבאס. ולמרות הרגיעה, ההקלה כאן, במקום העבודה שלי, אני עדיין מרגישה את זה מאוד חזק. זה מעציב אותי וזה גורם לי לרצות לברוח מכאן. החזיקה אותי המחשבה הזו – שאני נמצאת במקום טוב, עם תנאים טובים, עם מנהלת שאוהבת ומסתדרת איתי, מרוצה ממני ויכולה ללמד אותי כל כך הרבה, שהמקום הזה יכול ללמד אותי המון ואולי אפילו לגרום לי להתפתח ולהבין לאן אני רוצה להמשיך, אולי יהיה לי סופסוף כיוון – כל התקופה הראשונית שלי כאן, זה עדיין מחזיק אותי כאן, אבל קצת פחות. יש בי מחשבות שאולי אני מעדיפה לוותר על כל הפלוסים שהתרגלתי אליהם, ולעבור למשהו פשוט יותר, אבל אולי טוב יותר עבורי.

עולה בי גם המחשבה של איך כולם כל כך עסוקים במהלך היום, ואני לא מוצאת את עצמי כאן. כשיש רגיעה כזו, אני נאבדת בה כי אני אוהבת לעבוד ואוהבת שהיום עף לי. מצד שני, אני לא מעוניינת ולא מתעניינת בדברים שאחרים אומרים, עושים, כאילו כל מה שקצת מעבר וקצת מסובך יותר, אני מעדיפה לוותר עליו. אין בי חשק לצאת מחוץ לקופסא, נורא נוח לי בפנים. אבל אני מרגישה שאני מתנוונת כאן, במלוא מובן המילה – פיזית, נפשית, מנטלית. אני לא רוצה ולא יכולה להיאחז בנקודות זמן הספציפיות האלו שיותר מעניין לי, יותר טוב לי, שאני עוסקת יותר. אני לא יודעת עד כמה אני רוצה להמשיך לעשות את זה, ומצד שני, אני לא מכירה שום דבר אחר שאני טובה בו.

ומילא אם היו לי סיבות אקסטרה, מילא אם היו מדברים איתי גם ללא צורך במשהו, אם היו לי כאן חברות שהן מעבר לגבולות העבודה. אבל אין. זה השינוי הכי גדול שנאלצתי לחוות. הלבד הזה, החוצץ הזה שקיים כאן בין כולם, בין צוותים, בין מחלקות, בין אנשים. וזה שובר אותי כל פעם מחדש. מישהו אמר לי כאן שאם היו לי חברות בבית, לא הייתי מחפשת את הקרבה כאן כל כך. זה נשמע דפוק אבל אולי יש בזה משהו. אני מחפשת למלא את החסר הזה בכל מקום ובכל הזדמנות. אני סופר עייפה מזה, לא מצליחה לשחרר. חלק מזה זה כי פשוט עצוב לי שזה ככה, עצובה לי ההרגשה הזו שאני במקום כל כך טוב, ואני לא מרגישה את ה"כל כך טוב" הזה. זה פשוט מרגיש שקרי, צבוע, נורא על פני השטח ובתאכלס אין כאן כלום, אין כאן שום דבר שבאמת יכול להחזיק אותי לטווח ארוך. וזה מפחיד, כי אני לא יודעת לאן לפנות אם לא להיות כאן, אני לא יודעת מה לעשות אם אוותר על המקום שלי כאן ואחפש משהו אחר. אני לא רוצה להתחיל את הכל שוב מההתחלה, להתרגל להכל. אני לא רוצה לדבר על זה אבל אני גם טעונה במלא מחשבות ותהיות שאני לא חולקת עם אף אחד כי אני פשוט לא יודעת אם יש מישהו שבאמת יוכל לתת לי תשובה מספקת, כזו שתיישר את הכל ותרגיש לי נכון. אין לי בעיה לעזוב את הכל ואין לי בעיה להתחיל הכל מההתחלה, אני אספוג את זה. הבעיה תתחיל ברגע שלא אדע לאן לפנות ואאבד את עצמי בתוך הלופ הזה, כי אני תמיד נאבדת שם.

מצד שני, אני גם קצת נאבדת כאן.