אין לי הרבה מדי זמן, תקופה לחוצה ודי מפוצצת. אני מתה על זה. אני מרגישה שהשתפרתי קצת בכל מיני תחומים וזה נותן לי תקווה שאולי אני לא כל כך נוראית כמו שנדמה לי לפעמים.

החלטתי לתת להרבה דברים ללכת, לא להתעסק יותר מדי ב"למה" ו"איך". זה בעיקר הגיע כהמשך לזה שאני פשוט שואלת את עצמי אם הויכוח או העצבים שווים את זה, התחלתי ממש לברור את המצבים האלו.

ושמתי לב, שהתחלתי גם לא להתרגש יותר מדי. אז מה אם יצאתי לא בדיוק מתוקתקת כמו שאני רוצה, אז מה אם השיער שלי נראה פחות טוב היום, אז מה אם קפץ עוד חצ'קון, אז מה. לפעמים זה פשוט לא משנה כל כך.

ואחד השינויים העיקריים, זה שהחלטתי להפסיק עם הקורבנות, ההתבכיינות. אני עדיין עובדת על איך להגיד בקול רם ובלי פחד את מה שאני באמת רוצה, או שלא, אבל אני חושבת שבאמת התחילה לחלחל בי ההבנה שזה לא כל כך נורא וזה לא אומר שום דבר רע עליי. להיפך, עד עכשיו זה רק הטיב איתי.

עוד כל כך הרבה דברים שאני צריכה לעבוד עליהם ולהמשיך להתמיד במה שכבר התחיל לעבוד. אבל ההתחלה שלי טובה.