אז האמת היא שחזרתי לחוות נפילות קטנות בימים האחרונים בתחום החברתי. זה פשוט חסר לי. מעציב אותי שאני לא מצליחה להגיע לשום קרבה אמיתית עם אף אחד. מתסכל אותי שאתה נותן לי 'עצות', כי הרי אני החברותית מבין שנינו, אז זו פשוט אירוניה. מעציב אותי שאני קצת מסתרכת מאחורייך בעניין הזה, שאתה עומד לטוס ואני לא, שאני נשארת כאן ושאני בעיקר לבד. ולמרות כל התחושות לאחרונה שדברים מסתדרים לאט לאט, אני עדיין מוצאת את עצמי קצת בצד, בחוץ. אני כבר לא יודעת אם זו אשמתי, אם זה משהו שאני מקרינה כלפי חוץ, אבל לא חשבתי שאהיה במצב הזה גם לא בעוד מיליון שנה. מעולם לא חשבתי שדווקא בעניין הזה אני אמצא את עצמי כל כך אבודה. ולא יכול להיות שזה הכל אני, לא יכול להיות שאני רק עושה דברים שפוגעים בי ומרחיקים ממני. מתסכלת אותי הסיטואציה שלא משנה כמה קרוב אנסה להיות למישהי, בסופו של דבר תבוא מישהי אחרת ובין שתיהן הכל יזרום ויחליק בצורה כל כך פשוטה, ואני אשאר איפשהו בצד. אני יודעת שאני מחושבת, ואולי יותר מדי, אבל זה באמת פוגע בי כל כך?

והעבודה הזאת, המקום הזה. בכל פעם שאני מדברת עם החברות מהעבודה הקודמת, אני מוצאת את עצמי עם החנק הזה בגרון שאני פשוט מרגישה שאני מוכנה לוותר על הכל כדי לחזור לשם, לקטן והנעים, לחברות ולצחוקים שאין להם שום חלק כאן היום. אין לי שום רצון לעשות משהו עבור הקבוצה שלי, כי אני פשוט לא מרגישה שייכת, למרות שאני כאן כבר אוטוטו שנה. אני עדיין מוצאת את עצמי לבד, אני עדיין מרגישה לבד. יש בי תסכול שהולך וגדל אבל מושתק הרבה פעמים כי את העבודה שלי אני כן אוהבת, פשוט לא את האנשים. אני יודעת שהבטחתי שלא אשווה, אבל אני קנאית למצב שלך, לקבוצה המגובשת שיש לך, ליציאה לארוחות צהריים, לקרבה לבית, לאזור ההוא שאני כל כך מתגעגעת אליו. נשבעת שפשוט הייתי זורקת הכל ומתחילה מחדש, אם הייתי יכולה. אבל אני לא.