אני מרגישה חרדתית מאוד. אני לא יודעת למה. אני כל הזמן מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר, לא מספיק טוב, וכעיקרון אני פשוט עוצרת את עצמי מלהיות. יכול להיות שזו הסיבה שאנשים לא מצליחים להתחבר אליי, להתקרב. אני לא יודעת. הייתי רוצה להאמין שזה לא הכל אני, אבל יחד עם זאת אני מבינה שכנראה שיש לי חלק שתורם לזה. הרי לא הגיוני שלא. המחשבות שלי רצות שעות נוספות שבהן אני מנתחת סיטואציות מאוד פשוטות וסתמיות ואיכשהו מסלפת את זה ככה, שאני אשמה, שעשיתי משהו לא בסדר, שאולי מה שאמרתי ירחיק ממני. אני לא מצליחה להיות עצמי ואני לא מצליחה לתת לאף אחד אחר לראות את זה. החישוביות יתר הזו והנטייה לנתח את הכל, במקום לתת לדברים לזרום, פשוט קוטעת אותי. אני מוצאת את עצמי כל הזמן חושבת על מה הפעם אדבר, מה אוכל להגיד, מה יצית שיחה. שום דבר מזה לא קורה, נוצרת שורה של מקטעים שבין לבין יש שתיקות רועמות ואפשר לשמוע רק את הראש שלי חושב על מה עוד אפשר לדבר. ואני לא יודעת אם זה ככה כי אנחנו לא מדברות עברית, כי אולי אני מרגישה קצת פחות בנוח ולא רוצה לטעות ולהיראות מטופשת, אז אני חושבת כל כך הרבה, אני כבר לא יודעת אם זה רק זה. אני מרגישה חסרת ביטחון והרבה פעמים אני תופסת את עצמי ומתזכרת שאני בנאדם בוגר כבר ואולי די עם תחושת הנחיתות הזו? אני באיזשהו מקום מרגישה שהגיל רק עולה, אבל כאילו לא הכל לגמרי מתבשל ביחד איתו. דברים הולכים ומשתנים, גדלים, מתפתחים, ואני מרגישה שמקומות מסוימים אני נשארת תקועה, אותה ילדה בת 15 חסרת ביטחון ומפוצצת רגשי נחיתות, מסתכלת על כולם מלמטה כי ברור שכולם יותר טובים, יותר בטוחים בעצמם, יותר וברליים, יותר מאושרים.....

ובכלל לא כזה רע לי ואני מרגישה שאני עושה כל יום צעד אחד קדימה. אני ממש נהנית מהשינויים שמתקרבים ואני מחכה להם. אבל כן, אני תופסת גם כאן את עצמי במחשבות מטופשות כמו "נעבור לדירה יותר גדולה ויהיה טוב יותר". בעצם, לא טוב יותר, אלא דומה יותר למה שאני רואה אצל אחרים. אני שוב תופסת את עצמי משווה בין החיים שלי, לבין אלו של האחרים. כאילו אני לא מכירה אחרת. וברגע שמשהו מתחיל לחפוף למה שאני רואה אצל אחרים, אני מחפשת מה עוד אפשר להוסיף לרשימה, מה עוד יוביל אותי צעד אחד קדימה לקראת מה שאולי יש להם. אני מאושרת אבל כאילו לא מספיק. זה יהיה שקר לומר שאני שלמה עם מה שיש לי. אני יודעת לפרגן לכולם סביבי אבל יחד עם זאת עולה הקול הזה שמיד משווה בין מה שיש להם לבין מה שיש לי, ושם אני לא שלמה.

ויש לי כל כך הרבה מחשבות רעות, שליליות, שכל הזמן כאילו בתחרות איתי אם הן יצליחו לעלות לי לראש ולדבר בקול. אני כאילו אוהבת את המשחק הנוראי הזה. אני כל כך רוצה להיות אופטימית, אבל אני לא. ומעולם לא הצלחתי להתמודד עם השדים האלו מספיק טוב. אני מפחדת מהכל. מפחדת לאבד שוב מישהי שאני מרגישה שאנחנו יכולות להיות חברות, לאבד אותו, מפחדת שלא אצליח, שאשאר לבד, שאולי אותו אדם שהרגע נכנס לי לבית קשור איכשהו, למישהו, מהעבר שלי, שאולי מנסים לדעת עליי דברים כדי להעביר אותם הלאה. כל הצלקות שלי מתעוררות כמעט כל יום לחיים ותופסות מקום. אני באיזשהו מקום מפחדת לחיות כשאני הכי רוצה בכך וכשאני באמת בתוך תוכי מאושרת מהמקום שבו אני נמצאת, למרות כל השיפורים שאני אשמח לעשות בחיי. משום מה, אני נזכרת בהתקדמות שלי לפעמים אבל אני לא זוכרת אותה תמיד. כל הזמן הכל ביקורתי, חסר תנועה, מחושב מדי. הייתי רוצה להיות אני, לא עצורה כל כך ולא מפחדת כל כך. אני יודעת שאני לא מרכז העולם ויחד עם זאת אני עדיין בחרדה על הקרובים אליי ועל החיים שלי.

ואתמול בערב לפני השינה, תוך כדי כל המחשבות הרעות שעולות לי פה ושם, נתקלתי ב"אם תשמור את הפחדים בראשך לתקופה יותר מדי ממושכת, יום אחד הם יהפכו למציאות". הרגשתי כאילו זה נכתב עבורי. אני תופסת הרבה מצבים כאלו לאחרונה. אבל אני ממש אובדת עצות איך לשנות, לשפר. להיות באמת-באמת מאושרת.