אני מקווה שיום אחד אני אוכל לחיות כמו שאני רוצה ולהפסיק לפחד כל כך. יש בי קול שממש רוצה להגיד "לעזאזל עם הכל" ולהתחיל לחיות, מכל הבחינות. להפסיק לפחד אם יש איזשהו קשר לעבר שלי, להפסיק לפחד שידעו, שידברו, שישאלו. להפסיק לפחד לטעות או להיראות מטופשת, להפסיק עם המעצורים ועם החומות הגבוהות האלו שיצרתי לעצמי. אני באמת רוצה לחיות, אני באמת גאה בעצמי ובמקום שבו אני נמצאת, אני הרי יודעת שאני לא רוצה להסתיר שום דבר, כי זה מה שיש ואני גאה בזה.

אבל יש גם את הקול השני שממש דואג וחושש לכל המסביב הזה ובסך הכל רוצה שאחיה בשלווה ובשקט, בפינה הקטנה שלי שתמיד מספיקה לי. אני לא רוצה להיות בולטת ואני לא רוצה שיזכרו בי ויחדשו איתי קשרים. טוב לי ככה, הרחק מהעבר, מאנרגיות שליליות ומעיניים חודרות.

יש בי חשק לשים את הכל מאחורי ואם זה לא אפשרי לגמרי, אז לפחות לדעת שאני רגועה היום, למרות כל מה שקרה. אני לא לגמרי שם. אני עדיין מוצאת את עצמי חרדה בהרבה מצבים ואוטומטית זה לוקח אותי דווקא לשם. הרבה פעמים חשבתי לעצמי שהייתי רוצה להתמודד עם הפחדים האלו ואולי סופסוף להבין שהם לא כאלו נוראיים ואולי זה הכל בראש שלי. אני לא יודעת למה, אבל דווקא בשנה הראשונה כשכן הייתי שם, מעורבבת באותה סביבה, פעילה לחלוטין ברשתות החברתיות, הייתי חיה. פחדתי וגם לא. זה לא מנע ממני שום דבר. ודווקא עכשיו, כשאנחנו 3 שנים אחרי, אני רחוקה ואני נמצאת עם אנשים שונים לחלוטין, שאין להם שום קשר לעבר שלי, אני מוצאת את עצמי מפחדת לפעמים אולי אפילו יותר מפעם.

אני מנסה להכניס לעצמי הגיון לתוך כל זה, אבל משום מה כל הפחדים שלי עולים אוטומטית, לפני שאני מספיקה להכניס את הרציונל ואת העובדות המוצקות. אני לא מרגישה שסגרתי את העניין, שטיפלתי בו מספיק טוב. אני מפחדת שאני אמשיך לחיות ככה, במן פעימות של פחדים מדי פעם, שסביר להניח שלא תואמים למציאות. אני מפחדת שזה ירדוף אותי ואני בעיקר לא יודעת איך לצאת מהלופ הזה ופשוט לחיות. לחיות במלוא מובן המילה, לא רק 90% מהזמן.

אני רוצה לחשוב על המשפחה שאני רוצה שתהיה לי, על הזוגיות שלי, החיים שלי, ולא לפחד מלפגוש את העבר מולי, לא להיות חרדה למרחב שלי כל כך עד לכדי כך שאני פשוט אוטמת את כל מי שמסביב. אני רוצה להיפגש עם אנשים ולא להיות חרדה שהם קשורים איכשהו למישהו, לא לחשוב ישר שהם רוצים ברעתי ושאולי הם מנסים לדלות ממני מידע. אני פשוט לא רוצה להיות החרדתית והפרנואידית הזו.

אני רק רוצה שתדע שמעולם לא רציתי ולא תיארתי שכך הכל יסתיים. הדרך שבה פעלתי היא לא משהו שהייתי חוזרת עליו, הכל היה נטו פחד מלהתעמת עם האמת. ועם כמה שהכל נראה עקום מהצד, הוא לא היה. אם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי עושה הרבה אחרת. ואני בטוחה שגם אתה. הנה, אמרתי את זה. נמנעתי מלומר זאת ישירות מרוב הטראומטיות שחוויתי עקב כל הסיום הזה. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה עכשיו, ובעיקר למה לך. יש בי חלק שכמהה לזה שאתמודד מולך ושזה ירד ממני, שנצליח ללבן איכשהו, בלי יותר מדי מילים, את כל מה שקרה, שנניח לזה, או שאולי אני אניח לזה? מי בכלל יודע מה עבר עלייך או מה אתה חושב על זה היום, ואם בכלל. אולי זו רק אני שתקועה אי שם מהפחד לשכוח את מה שהכניס אותי למערבולת הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. זה השאיר בי יותר צלקות ממה שהשאירו לי הכאפות הפיזיות שחטפתי גם איפשהו שם.