הרבה פעמים אני מתסכלת על שנינו לשניה מהצד, ואומרת לעצמי שהייתי מתרשמת מאיתנו אילו הייתי מישהי אחרת. כי אנחנו קלילים, חברים טובים, צוחקים זה עם זה, נהנים. אנחנו תמיד כאלו מול אנשים אחרים. ובתאכלס, גם כשאין אף אחד מסביב. אבל לפעמים אני שוכחת מהקשר הזה שלנו ואני טובעת בתוך תסכול וקנאה וגועל שמשפריץ לכל מקום ואחרי שהסערה הזו נרגעת אני תוהה למה עשיתי את זה ומה הביא אותי למצב הזה, בדרך כלל, שוב. הרי אנחנו הרבה יותר מזה והרי יש לנו הכל. אתה אוהב אותי ואני לפעמים באמת ובתמים תוהה למה, כי אני כל כך קשה ואני כל כך דרמה, כל כך חסרת ביטחון, מאויימת ומרצה שאני לא חושבת שאי פעם מישהו יוכל לאהוב אותי בגלל הדברים האלו. אבל אתה מוכיח כל פעם מחדש שאתה כאן ואתה כאן כדי להישאר. ואתה לפעמים מסתכל עליי או מחבק אותי ככה שאני עוצמת את העיניים וצריכה שנייה-שתיים כדי לעכל את הרגע הזה. אני חושבת שאתה הכי טוב בעולם כולו וככה תמיד חשבתי, גם כשלא היינו ביחד. תמיד הייתי מסתכלת עלייך מהצד ואומרת לעצמי שאחת כמוני לא יכולה להשיג גברים כמוך. ולפעמים אני שוכחת את זה, ולפעמים להיפך, זה מגיע אליי כמו גל צונאמי ואולי זה גם מה שנותן לי את תחושת הקטנות הזו, את התחושה הזו שלמה שאחד כמוך יהיה עם מישהי כמוני, ועוד עם ההיסטריות והבעיות שיש לי.

ואני רוצה להשתחרר מאותם דברים אבל לפעמים זה כבד עליי, או חזק ממני. ברוב הפעמים אני לא רוצה לתת לזה לשלוט בי אבל זה כן. זה שולט בי כשאני עובדת ליד החנות ההיא שבה היא עבדה שנים, ואני מציצה פנימה במן תחושה כזו שאולי אצליח הפעם לראות אותה. אני לא יודעת למה אני צריכה את זה, מה מושך אותי בזה. מה בה כל כך גורם לי להיות חסרת ביטחון, למה היא בכלל משהו עבורי.

לפעמים אני חושבת שזה עצם ה"נוכחות" שלה, הרוח רפאים הזו שתמיד איכשהו פה, בין אם זה מכותבת במכתבים שמורים, קשורה לאנשים מסוימים, מכותבת כאשת קשר נוספת בחלק מהמקומות, חפצים שעדיין שמורים בבית של אמא. זה מכעיס אותי שהייתי כל כך הרבה שנים בקשר, ולי אין שום דבר מכל אלו, שום זכרונות, שום דבר שהוא כבר לא רלוונטי. אני מרגישה שאחרי שלוש שנים אני עדיין צריכה להתמודד עם זה, וזה בכל פעם מחזיר אותי קצת אחורה. וזה אולי מה שמוציא ממני את השליליות, הקנאה, ההתנהגות שאני פשוט לא מצליחה לשלוט בה. היום אני מאופקת יותר, אבל פעם לא הייתי.

ואולי יש בי חלק שלא ממש רוצה להתמודד עם זה פנים אל פנים ואולי אני באמת משקשקת ממה שאני עלולה לראות או לחוות כשהמציאות הזו תכה בי. אני מפחדת יותר מעצמי, שאני לא אצליח להזכיר לעצמי ששום דבר לא שווה את זה ושאני פשוט אאבד את זה, את עצמי. אני מפחדת שאני אתן לזה לשאוב אותי בצורה הכי מכוערת שיש ואני פשוט מפחדת להגיע למצב הזה עוד פעם. אני מנסה להזכיר לעצמי כל כך הרבה פעמים במהלך היום שאני ברת מזל ושהחיים שלי לא רעים בכלל, הצביטות האלו שאני מרגישה שעולה בי זכרון של חוסר שליטה, מעלים בי תמיד תהיות של למה הרשתי לעצמי להגיע למצבים האלו ולמה התחושות שהכל בסדר לא גדולות יותר מהחוסר אונים הזה.

ואני יודעת שהכל כלפי חוץ יכול להיראות מושלם אבל אני בכל זאת תופסת את עצמי די הרבה בתקופה האחרונה ושואלת את עצמי למה הזוגיות שלי לא קלילה כמו של אחרים, למה אני לא נותנת לה להיות קלילה. למה ההתפרצויות שלי כל כך חזקות ולמה אחרות מצליחות להחזיק את עצמן או לא לתת לזה מספיק חשיבות כדי שזה יוציא אותן משליטה. ולמה אחרות מרגישות בטוחות במקום שלהן, ואני לא? יש דברים שהם כל כך הרבה יותר גדולים מסמס או ממעטפה עם השם הלא נכון, ואיכשהו דווקא את הדברים האלו מצליחים להוציא אותי מדעתי.

אני מרגישה כאילו יש כל כך הרבה טוב מסביבי ויחד עם זאת אני תופסת את עצמי חרדה כל כך לשליליות, למשהו רע שיכול אולי לקרות. אני מפחדת כל הזמן, כבר לא יודעת ממה אבל זה פשוט שם. הטפו, טפו, טפו הזה שאני לא מפסיקה לעשות והבקשות האלו שבבקשה שיהיה בסדר וששום דבר רע לא יקרה, החרדתיות מכמעט הכל כשבסך הכל אני רוצה רק להתמקד בטוב וכרגע אני מתמקדת רק ברע ובשלילי ופשוט נאבדת.