יש לי יומהולדת מחר ואני לא מרגישה את ההתרגשות, הציפייה, הכיפיות. שום דבר לא עוטף אותי חוץ מתסכול ועצבות שאני ואתה לא מצליחים לגשר על דברים ושאיכשהו אנחנו כל פעם מחדש נופלים בפח של האגרסיביות הזו ושל חציית הגבולות. לא מצליחים להחזיק את עצמנו כמו שצריך. וזה נשמע מהצד כאילו הקשר שלנו קטלני אבל הוא לא והוא הכי טוב שהיה לי אי פעם. ונכנסתי למיטה בוהה בחשכה ומסתובבת ביני לבין עצמי ולא מצליחה להירדם, כל הזמן חושבת איך כל זה יגמר בסופו של דבר. אני לא רוצה שיגמר בכלל. אני כל פעם מריצה את הסרט הזה בראש מרוב פחד, כשאני בכלל לא מתכוונת להגיע לתסריט הזה שאני לא מספיקה לשחזר. אני כל הזמן תוהה מה לא בסדר וכל פעם מחדש מנסה להבין ממתי אנחנו ככה, ממתי אנחנו לא מצליחים לגשר על דברים והאם אני באמת אשמה בזה. באיזשהו מקום יש בי קול שאומר שאולי זו באמת אני שאשמה, יכול להיות שכל הפשטות הזו מסתבכת בגללי.

וכן, באיזשהו מקום קשה לי לקחת את האחריות על זה וקשה לי להודות בזה כי באיזשהו מקום אחר, אני מתקשה להאמין שזו רק אני. אני לא יודעת למה מסתבכים אצלי העניינים, אולי באמת הכל פשוט יותר ממה שאני רואה דרך העיניים שלי. זה פשוט אוטומטי, זה פשוט איך שאני רואה את הדברים ומפרשת אתם, וזהו. אין לי תירוצים אחרים. בשום מצב לא רציתי שנתווכח ונריב, אני שונאת את זה בעיקר בגלל הרגיעה שאחרי, שאז אני מבינה ששום דבר לא כזה נורא ושהדברים שנאמרו מעולם לא היו צריכים להיאמר, שלא לומר להימצא בכלל בראש של אחד מאיתנו. בכל
פעם שאנחנו רבים אנחנו זורקים אחד לשני "אז תעזוב", "אז לכי", והרי שנינו פה אחרי כל סצנה כזו וזה בכל זאת נאמר כל פעם מחדש. זה קצת שובר אותי לומר את המילים האלו כשאני הכי רוצה את ההפך מזה. רוצה שרק תישאר פה לנצח כי להניח את הראש עלייך זה הדבר הכי מרגיע בעולם עבורי והכל כאילו מסתדר במקום במצב הזה.

ואני גם לא רוצה שנריב כי אנחנו הרבה יותר טובים מכל זה ואיכשהו הדברים השליליים מצליחים לפרוץ את האמירה הזו כל פעם מחדש ופשוט חודרים לנו לחיים. אני, כנראה, מרגישה רגשי נחיתות ולא מצליחה למצוא את מקומי בהרבה מהמקרים. וכשאנחנו רבים אני פשוט נאטמת
ומסתגרת באיזשהי פינה ואני לא מצליחה, ואולי אפילו לא רוצה, לצאת משם מספיק זמן בשביל שכל הניצוצות בינינו יתלהטו ונריב, נאבד את זה. ואני לא מצליחה לגרום לעצמי לא להיסגר ולהיאטם, כי זה קורה כאילו אוטומטית. גם כשאני מצליחה לעצור את זה ממש שניה לפני, קשה לי להדוף את זה ממני. קשה לי גם לומר לך שמפריע לי משהו כי יש בי מן ציפייה כזו שתבין את זה לבד. יש לי גם ציפייה שתראה לי את הכוונות שלך ולא תניח שאני יודעת שהן קיימות, כי אני יודעת שאתה תמיד רוצה בטובתי. המשחק הזה איכשהו לא עובד לי בראש, ולך הוא כן, ומשם הכל מתחיל.

אני כותבת את כל זה ואיכשהו משהו בי נרגע כי הכל פרוס כרגע שחור על גבי לבן והכל מובן. בשיא הרגע זה לא מובן לי בכלל ואני הכי כועסת בעולם שאתה אף פעם לא אומר לי שאני צודקת ופשוט עוצר את הכל. מצד שני, אני יודעת כמה אני קשה ואני יודעת שזה לא מה שיגרום לזה להיגמר. הרבה פעמים בחיים אמרו לי שאני בנאדם קשה, והרבה פעמים בחיים אני אומרת את זה, ואיכשהו זה הפך להיות המנטרה שלי, שאני בכלל לא גאה בה ולא שואפת להיות כזו. אני רוצה להגיד שאשנה את החלקים האלו בי, אבל אני לא יודעת איפה להתחיל ואני לא יודעת על מה בדיוק לעבוד, מה הדרך שלי ומה הנקודות הכואבות. יש יותר מדי כאלו.

אני פשוט אאחל לעצמי להבין את כל זה ולהיות טובה יותר. שנהיה טובים יותר, כי כשאנחנו כאלו, זה באמת מושלם.