יש תקופות כמו זו, שדבר מסוים פשוט נמצא בכל מקום. כל נושאי השיחה עליו, כל הפוקוס הוא עליו.

כמו החוסר אהבה שלי כלפי עצמי, כמו החוסר ביטחון שלי שכנראה בולט כל כך.

יש דברים שאני מסוגלת לחיות איתם, יש דברים שאני חסרת ביטחון לגביהם אבל הם איפשהו רק אצלי בראש, וזה קצת מנחם אותי באיזשהו מובן, כי לפחות זה לא מה שאחרים חושבים. וכשאני פתאום נאלצת להתמודד עם העובדה שזה לא רק אצלי בראש, זה טיפה ממוטט.

לא מספיק שאני כל כך חסרת ביטחון לגבי השיער שלי, חברה אמרה לי לפני כמה ימים שהיא לא הייתה רוצה שלילדה שלה יהיה שיער מתולתל. היא ביקשה שלא אעלב, כי זה נטו רק כי היא לא יודעת לטפל בשיער כזה, אבל נעלבתי. קמתי כמה בקרים אחר כך, התארגנתי לעבודה, וכל מה שישב לי על החזה זו האמירה הזו. ההבדלה הזו. אם מה שיש לי כל כך בסדר, למה שמים לב לזה? למה זה בכלל נושא לשיחה? וזה שאב אותי לאותו מקום קטן ואפל שאני מבקרת בו מדי כמה זמן. הייתי רוצה בעצמי לא לתת לזה חשיבות, אבל אני איכשהו בעצמי כבר נשאבתי למקום הזה של החריגות, של ההתכנסות והחוסר ביטחון. וזה אוטומטית מדליק אצלי את כל שאר המנגנונים.

ובכלל, עצם המהות שלי שמקרינה כל כך הרבה חוסר ביטחון, כל כך הרבה נקודות שבהן אני מרגישה לא שייכת, לא חופשייה, קבוצה. בימים האחרונים יצא לי לשמוע ולהבין שכל זה נראה לעין לפעמים יותר ממה שנדמה לי. מתחשק לי לפרוץ את הגבולות שלי אבל אני לא מכירה את המקום הזה וזה מפחיד אותי. כל החיים אומרים לי שאין לי במה להתבייש, שאני יפה, שבנים מסתכלים עליי, שהשיער שלי יפה, הגוף, שאין לי במה להתבייש. ואני רק מהנהנת בנימוס כי זה מה שאני רגילה לעשות כל החיים ואיפשהו זה מחמיא בדיוק לדקה וחצי ולא נכנס לשום מקום. להיפך, זה רק יוצא ומתרחק ממני. אני כאילו מפחדת להודות בפני עצמי שגם אני חושבת ככה או שגם אני רוצה להרגיש ככה, כמו שרואים אותי אחרים, כאילו אסור לי. אני לא מכירה את המקום הזה, לא מכירה את החוסר בפרפקציוניזם, לא יודעת מה זה להעלות תמונה מבלי לבחון אותה אלפי פעמים, או להיפגש עם אנשים ולדאוג לדברים השטחיים רק כי אני ממש ממש חייבת להיות הכי טובה ויפה בעיניי עצמי. ואני אף פעם לא כזו, לא משנה מה. אנשים, ובעיקר נשים, אחרים מצליחים לקחת ממני את טיפת הביטחון כי משום מה מול כל כך הרבה אני מרגישה פחותה. לפעמים אני כל כך מתביישת שאני מפחדת להסתכל בעיניים של האדם מולי, לפעמים אני כל כך רוצה להיעלם כי אני לא מרגישה שייכת. הדבר היחיד שיכול להוציא ממני טיפת ביטחון, הוא אלכוהול, כי אז אני באמת מרשה לעצמי להשתחרר. חוץ מזה, שום דבר שאי פעם אמרתי לעצמי או נאמר לי, לא הצליח לרומם אותי כמו שהייתי רוצה.

ואני יודעת שזה תהליך ואני יודעת שאם אסתכל אחורה אני אראה הרבה נקודות שהשתפרו אצלי וביגרו אותי, אבל זה תהליך של כל כך, כל כך הרבה שנים שאני כבר כמעט לא מאמינה שאוכל לסיים אותו מתישהו. יש הרבה מדי מסיכות ויש הרבה מדי ניסיון לרצות את אלו שלא צריכים את זה ממני בכלל. ואיפשהו הלופ הזה תמיד פוגע בי, כי אני מצטיירת מזויפת מדי אולי, הרי אף אחד לא יכול להיות בסדר תמיד. מתי ממני ביקשו כל כך הרבה סליחות כמו שאני פיזרתי בין כולם על שטויות? מתי מישהי נבהלה שאנתק איתה את הקשר כי היא אמרה לבן זוג שלי מילה לא במקום? מתי מישהו בכלל התבייש מהנוכחות שלי, כמו שאני לפעמים מוצאת את עצמי מבויישת כי יש מישהי או מישהו מאוד מושך לידי? וזו הסיבה שהרבה פעמים בחיים נמנעתי ממפגשים מסוימים, כי נבלעתי איפשהו בקהל, כי לא הצלחתי להיות נוכחת מספיק, וכשניסיתי, מרוב הלחץ והעצבים, דיברתי הרבה שטויות. ככה תוייגתי בתור הילדה הקטנה, הטובה, התמימה, הנאיבית, וככה אנשים זוכרים אותי עד היום.

נזכרתי גם שפגשתי חברה מהילדות לפני כשנה, כשבאתי אליה אחרי שנים של נתק, היא אמרה לי "אה, נשארת עם התלתלים?" כאילו בהכרח צריך להשתנות משהו עם השנים, כמו שמשתנה אצל כולם. משהו בסיטואציות האלו משתיק אותי ואני לא מוצאת את הכוח לעמוד על שלי ולשאול מה פאקינג הבעיה.  

ומה פאקינג הבעיה שלי להיות קצת יותר נחמדה לעצמי ולצבור ביטחון כי בתאכלס לא חסר לי שום דבר. זה לא החוסר, זה החוסר סיפוק ממה שיש לי והרצון למה שאין לי. נמאס לי להשתדל כל כך, בעיקר כי כשאני כל כך משתדלת, זה יוצא הכי עקום שיש, ואז זה עוד יותר מסתכל, כי הרי כל כך ניסיתי והשתדלתי אז למה זה ככה? וכשאני לא, אני לא באמת מרגישה שלמה, לא מרגישה בסדר, זזה בחוסר נוחות, כל הזמן מנסה לתקן. אני מנסה לתקן יותר מדי ובו זמנית אני לא יודעת איך לשחרר ופשוט לתת לדברים לקרות או להישאר כמו שהם. מתחשק לי ללמוד איך עושים את זה, איך משתחררים ופשוט מקבלים את מה שיש. אני הרי יודעת שברגע שאני אוהב את עצמי הכל יסתדר במקומו כאילו היה צריך להיות שם כל הזמן. אבל אני פשוט עוד לא שם...