אני חושבת שאתמול, מבלי שארצה או אתכוון, נפל לי האסימון, ממש תוך כדי דיבור.

אני נמצאת במן קונפליקט כזה ביני לבין עצמי. אני מבינה שאני רוצה ואולי אפילו צריכה להיות לבד, אבל פיתחתי בך תלות שמפחיד לי לשחרר. מפחידה אותי התלות הזו, לראשונה מזה המון המון זמן, באמת מפחיד אותי להבין כמה תלות יש לי בך וכמה כל החיים שלי באיזשהו מקום מתוכננים ומשורטטים כך שנעשה דברים ביחד, שנהיה ביחד, שלא נבזבז זמן לבד, לחוד. ואני חושבת שהבנתי שאני צריכה את הלבד הזה. חייבת. אני פתאום מבינה שהתלות הזו בך והצורך הזה שכל הזמן תהיה ליד, אולי זה הרגל, אולי זו פשוט שגרה או משהו מוכר שקשה לי כבר לשחרר. הפחיד אותי לחזור הביתה אחרי שלושה ימים ביחד 24/7 ולגלות שלא בא לי לעשות כלום ביחד, ששום דבר לא זורם לי. איפשהו, אולי הריב הדבילי ההוא היה נטו כדי לאפשר לעצמי ללכת לחדר מבלי לתת הסברים, להיות לבד.

זה פשוט שמפחיד אותי להיות לבד. מעולם לא באמת הייתי וגם כשכן, שקעתי בתוך הלבד הזה, מה שהוביל אותי תמיד להירדמות, כנראה שזו הייתה הבריחה שלי מההתמודדות עם השקט. אני לא מכירה אחרת, אבל אתמול פתאום הרגשתי שאולי הגיע הזמן שלי להכיר. אתמול פתאום אשכרה רציתי להיות לבד - ממתי זה קורה? פתאום הרגיש לי קצת כמו פאזל שהחלקים שלו התחברו בקלות מפתיעה מדי וזה הרתיע אותי. מצד שני, היה לי נורא טבעי ונינוח להרגיש שאולי הקשר שלנו כבר לא אותו הדבר תקופה מסוימת, כי אנחנו כל הזמן ביחד, כי אולי אני צריכה קצת את הלבד, למצוא את העיסוקים שלי, את עצמי. בין היתר להבין מה מפחיד אותי כל כך בלומר את האמת שלי ואת הרצונות שלי, מבלי ליפייף ולהתנצל. לעבוד על עצמי.

אז הדבר הראשון שעשיתי עבור עצמי, הוא לקחת את אחד המחשבים בבית ופשוט לכתוב את זה כדי לא לשכוח את זה ואת ההתקדמות הקטנה הזו שאני מרגישה שעשיתי.