הדבר שהכי מעיק עליי לאחרונה, הוא הצורך האוטומטי הזה להשוות, להסתכל על אחרים ולהודות בפני עצמי שמה שיש לי, לא מספיק. זו מן פעולה אוטומטית כזו שאימצתי לעצמי לאורך השנים.

זה הרבה פעמים אוכל אותי מבפנים, מוריד אותי. הלכתי כמעט שבוע, אם לא יותר, בתחושה שלמה החיים שלי הם כאלו ולא אחרים? למה הזוגיות שלי לא קלילה כל כך, למה אני מקשה עליה כל כך? למה הוא לא קונה לי מתנות יותר מפעמיים בשנה? למה לי לא מגיע שיחשבו עליי באמצע היום ויקנו לי איזשהו פינוק? ולמה אנחנו לא ממש מסוגלים לדבר לאורך זמן וזה תמיד בסוף יוצא ויכוח מטופש שבו הטונים עולים? הרי אנחנו נרגעים כל כך מהר. מתחשק לי ללמוד לבחור את הריבים שלנו, ובכלל. מתחשק לי לעצור מדי פעם ולבדוק אם זה בכלל משהו ששווה לי להשקיע עליו אנרגיה, כעס, עצבים.

כעסתי כל השבוע הזה ושמרתי את זה בפנים כי באיזשהו מקום ידעתי שאין טעם, הרי ידעתי עם מי אני יוצאת מהיום הראשון, קיבלתי אותך כמו שאתה וזה תמיד הספיק לי. אבל ההשוואתיות הזו גומרת אותי, ואני לא יודעת איך להניח לה. לא ידעתי עד כדי כך שהתחלתי לנטור לך טינה על זה, ומצד שני, ידעתי שאין טעם בשיחה הזו כי זה לא ישתנה, זה פשוט לא ישתנה. אתה לא תשתנה. אף פעם.

אבל אני בכלל לא רוצה שתשתנה. אבל יחד עם זאת אני גם רוצה לחזור הביתה ולקבל משהו בידיעה שחשבו עליי. אני סובלת מהקיבעון הזה שלך, לפעמים, עם כל הפשטות שלי, אני עדיין רוצה תשומת לב טיפה אחרת ממה שאתה רגיל וחושב שעדיף לתת. ואני מוצאת את עצמי נאבקת עם עצמי לא לעשות את ההשוואתיות הזו כי בשביל מה לי? אבל זה ממש חזק ממני ואני מרגישה שאני משקיעה אקסטרה אנרגיה רק מלנסות לעצור את זה.

זה מבאס. מבאס שאין לנו חברים ומבאס שאין לנו דירה יותר גדולה ומבאס שאני לא מצליחה להכניס בעל חיים הביתה מבלי להיכנס לפאניקה ולדרוש שהוא לא יהיה כאן יותר. ועוד יותר מבאס שאף אחד כאילו לא רואה שאני עושה את זה כי קשה לי ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה, ולא כי אני שונאת חיות או שאין לי כוח אליהן לאורך זמן. ומבאס שאין לי גישה קלילה לחיים, שאני לא יכולה להזמין אורחים אליי הביתה ולהכין ארוחה גדולה ולא יכולה להגיע למצב שבו יתנו לי מחמאות על האוכל שהכנתי או העוגה שאפיתי כי אני נורא מפחדת להגיש לאנשים אחרים את האוכל שלי, אני תמיד בפחדים שזה לא יהיה מספיק טוב. ולמען האמת, זה לא רק זה, זה כל החיים. רציתי לסמן לעצמי יעד השנה ורציתי להתחיל לבשל יותר, ובאיזשהו מקום זה נלקח ממני בכל פעם שאתה מחליט שאתה מכין את ארוחת הצהריים או את הקציצות האלו, ואז אני תוהה עד כמה אני מעוותת שיש לי בן זוג שמכין אוכל ואני עוד מתלוננת על זה.

הכל ברח ממני בצורה כל כך שוטפת שאני לא יודעת מאיפה זה בא.

אם להיות כנה, כל מה שמבאס אותי מבאס עוד יותר כי אני רואה לנגד עיניי זוגיות כזו, ומבינה שאצלי זה לא ככה. אני מוצאת את עצמי כועסת על כולם על דברים שאין לי ובתאכלס אני לא בטוחה שאני עושה מספיק כדי לשנות את זה. אני לא בטוחה בכלל שאני רואה את כל הכוס, אלא רק את החצי הריק שלה. הייתה לי חברה טובה פעם שאמרה לי שאני תמיד מסתכלת על אחרים ורוצה את מה שיש להם, שאני אף פעם לא שמחה בחלקי. היא ניתקה איתי את הקשר אחר כך וזה נשאר מהדהד באיזשהו מקום. אבל מעולם לא הצלחתי לפתור את זה.