אני מרגישה קצת מטופשת שכתבתי את גוש השטחיות הזו אתמול. תמיד רציתי לכתוב על זה as is, 'להגיד' בקול את המילים האלו כאן. ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה כמה פעמים והרגשתי מפגרת ושיטחית כל פעם מחדש. אז מחקתי.

דווקא בעניין הזה, במציאות הרבה יותר קל לי להתבטא, לעומת שאר הדברים שתמיד קל לי לכתוב. במציאות זו מן זריקת עקיצה כלפי עצמי, או ויכוחים שיוצאים משליטה בגלל התסכול הענק שלי שאני אוגרת כלפי זה. הייתי רוצה להתרוקן מהרבה דברים אבל אני תוהה אם כאן זה המקום הנכון, המועיל. האם עצם זה שאני אכתוב את כל הרגשות, הפחדים והשטויות שלי כאן, יגרום לי להרגיש יותר קלה, משחוררת. כנראה שלא.

לפעמים אני נוסעת ברכבת, באוטובוס, או אפילו יושבת באחת הישיבות, ואומרת לעצמי ששום דבר ממה שמפריע לי כל כך, לא משנה. שום דבר לא באמת קובע מי אני ומה האיכות שלי. בכל פעם אחרי ה'היסטריות' שלי אני מתאפסת ומבינה שהגזמתי, שמה שכל כך מוציא אותי מדעתי הוא כל כך שולי. אני הרי לא שופטת אף אחד ככה, אז למה אותי?

זה קל, זה קל יותר מהכל. זה תמיד היה וזה תמיד יהיה.

ומה שקשה זה לנסות להסתכל על הדברים החיוביים והטובים יותר. אני חושבת שזו המטרה שלי בעיקר בשנה החדשה. אין משהו שאני רוצה יותר מלהיות אופטימית, מרוצה מחלקי, נטולת השוואות. זה בומבסטי מאוד, וזה לפעמים גם מרגיש לי לא הישגי, אבל אני רוצה להאמין בזה.

אני רוצה להיות אדם טוב, קודם כל כלפי עצמי. מגיע לי.

אני מנסה לייפות את זה יותר מדי. פאק איט.

אני שונאת את השיער שלי ואני שונאת את זה שהוא נפוח, מתולתל ולא מסודר כל כך. אני שונאת את זה שאני מנסה כל כך הרבה שנים, מהילדות שלי, ללמוד לחיות איתו, לסדר אותו, לאהוב אותו, ואני פשוט לא מצליחה. הביטחון העצמי שלי צונח ברגע שאני נמצאת בחברת מישהי שיש לה שיער חלק. והשילוב שלי, של התלתלים והמשקפיים, זה עוד יותר מוריד אותי למטה. אני לא אוהבת את השילוב הזה. אני מתחברת לחלק או גלי, זה נראה בעיניי כל כך הרבה יותר קלאסי ואלגנטי. לא משנה איך אצא מהבית, לא משנה אם אוהב את זה או לא, הרי כשאגיע לעבודה הכל יהיה כבר הפוך, שונה לחלוטין מהצורה שבה יצאתי מהבית. כל החיים כעסתי על זה. אני מנסה ומנסה ומתי יגיע היום שבו אצליח? הרי ויתרתי על המחליק, הרי נתתי לשיער להיות כמו שהוא, עם כל הקומפלקסים שלי, עם כל השנאה הזו. אני משתדלת, אני קוראת, אני מנסה לשנות דפוסי חשיבה, מנסה תכשירים, והכל הולך לפח ברגע שאני שוב נופלת לתהום הזו שאני פשוט לא מרוצה מזה, שאני רוצה אחרת. אבל מצד שני, אני לא רוצה אחרת בצורה מלאכותית, לא רוצה החלקה שלא ידוע איך השיער שלי ישרוד או איך הוא יראה בסוף, רוצה את זה אמיתי.

ואני מפחדת משינויים, מודה. מפחדת להתמודד עם זה, כנראה. שאלו אותי פעם מה יקרה אם אקום יום אחד ולא יהיה לי אישיו עם השיער, הרי אני בעצמי יודעת שאמצא פתח חדש להיכנס בו ולהסתובב שם אחרי עצמי, אחרי שלמות שלא קיימת, בלופים. המצב רוח שלי ברובו נמדד על פי הפרמטרים האלו, השיטחיים האלו. תכונה שאני כל כך שונאת ויחד עם זאת מתחזקת. אני שונאת את זה שאני מרגישה כל כך חסרת ביטחון בגלל משהו שהוא שלי. הפתרון הכי קל יהיה להחליק ולקום כל בוקר לשיער מושלם שתואם את מה שאני רואה בפנטזיות שלי, אבל יש בי מקום שלא רוצה להגיע לשלמות המזויפת הזו. אני רוצה להיות שלמה עם עצמי, בתור עצמי. לאהוב את זה שאני נראית ככה, שאני מתולתלת ומשקפופרית וכזו אני. למה אצל אחרות זה נראה תמיד יותר טוב מאשר אצלי? נמאס. נמאס שהחיים שלי כל כך בתוך זה, שזה נכנס לכל פרמטר בחיים שלי ואולי אפילו מנהל אותם קצת. עצוב לי שאני צריכה להיווכח שמבחוץ זה נראה כאילו אני מסתכלת מלמטה על אותן בנות שכן בורכו במה שאני לא. זה מעליב אפילו, בעיקר כשזה בא ממך. לא ככה אני רוצה להציג את עצמי ולא ככה אני רוצה להיות.

אני בלופ ורצה אחרי עצמי ואחרי מה שלא יהיה לי בחיים, ושום שטות של "תקבלי את עצמך כמו שאת" לא עוזרת.

אני פשוט כועסת על זה כל יום מחדש.

לפני שבוע וקצת, בהחלטה מאוד אומפולסיבית, החלטתי להגיד לפסיכולוגית שלי שאני רוצה הפסקה מהטיפול. בדיעבד, אני לא יודעת אם עשיתי את הבחירה הנכונה, אבל ככל שעברו הימים, הרגשתי שאני יותר מתאמצת להרגיש עם זה רע ולא נעים, מאשר מה שזה באמת. והאמת, זה הקל עליי. כבר תקופה שהרגשתי שהיו דברים שפשוט לא היה בי רצון לשתף, וכבר תקופה שאני מרגישה שאני לא מגיעה לשום מקום. אני גם ככה חושבת אובר, ובסופו של דבר אחרי כל טיפול הייתי חוזרת הביתה מלאת מחשבות, לפעמים נדלקו בי נורות אחרות, דברים שלא חשבתי עליהם מהזווית שהיא נתנה לי, אבל לא הרגשתי שיפור משמעותי. לפעמים אפילו הייתי חוזרת כועסת ומתוסכלת על החוסר הבנה שלה לסיטואציות שלי, אבל לא מעבר. ויחד עם הפחד של ההתמודדות שלי עם מה שאני לא מצליחה להתמודד כבר כל כך הרבה זמן, איפשהו הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. בסוף הפגישה, היא טענה שיש לי עוד דרך ארוכה ואני יודעת את זה, אבל אני חושבת שנכון לעכשיו, אני מתמודדת טוב. אני ממש-ממש משתדלת להיות אופטימית ושמחה, אני ממש משתדלת בעיקר כי ראיתי איך במו ידיי אני הורסת משהו טוב, וכמה זה משפיע על הסביבה הקרובה שלי, על האדם היחיד שחשוב לי והיחיד שיש לי. הבטחתי הרבה מאוד פעמים שאנסה להשתפר, אבל אני חושבת שהפעם אני באמת מנסה.

אין לי אנרגיות. אני מודאת מהרגרסיה הזו, מזה שכל יום שעובר אני מבינה שהבית והשהות של אדם נוסף מעיקים עליי. עצוב לי שהאנרגיות שלי חוזרות רק לקראת חמישי בערב, כשאני סופסוף מרשה לעצמי לשתות בקבוק יין או כמה בקבוקי בירה וללכת לישון מאוחר. השבוע עובר בסדר ולפעמים אפילו כיף לי אבל אני נאבדת שוב כשאני חוזרת הביתה, אני מרגישה שאני צריכה ספייס ושאני לא רוצה דביקי. במהלך היום אני מרגישה שאני רוצה להיות לידך וכשאני מגיעה הביתה, אני נשכבת על החזה שלך וכל הרצונות מתפוגגים. אני נרדמת כל כך מהר, לשינה כל כך עמוקה. וקמה פשוט ריקה.