"יום הולדת שמח,

אני שמחה שיש אנשים זוהרים וטובים כמוך בעולם.

אני רואה את הבן זוג שלך וכמה אכפת לו ממך וכמה הוא מנסה תמיד להרים אותך ולעשות לך טוב, ואני שמחה שעומד אחד כזה לצידך.

רציתי לבקש ממך שתנסי לאהוב את עצמך ולזכור מה את שווה, כי אני רואה שאת לא הרבה פעמים, זה קורה לכולן, אבל בבקשה תנסי להאמין בזה שאת באמת כן שווה"

יש לי יומהולדת מחר ואני לא מרגישה את ההתרגשות, הציפייה, הכיפיות. שום דבר לא עוטף אותי חוץ מתסכול ועצבות שאני ואתה לא מצליחים לגשר על דברים ושאיכשהו אנחנו כל פעם מחדש נופלים בפח של האגרסיביות הזו ושל חציית הגבולות. לא מצליחים להחזיק את עצמנו כמו שצריך. וזה נשמע מהצד כאילו הקשר שלנו קטלני אבל הוא לא והוא הכי טוב שהיה לי אי פעם. ונכנסתי למיטה בוהה בחשכה ומסתובבת ביני לבין עצמי ולא מצליחה להירדם, כל הזמן חושבת איך כל זה יגמר בסופו של דבר. אני לא רוצה שיגמר בכלל. אני כל פעם מריצה את הסרט הזה בראש מרוב פחד, כשאני בכלל לא מתכוונת להגיע לתסריט הזה שאני לא מספיקה לשחזר. אני כל הזמן תוהה מה לא בסדר וכל פעם מחדש מנסה להבין ממתי אנחנו ככה, ממתי אנחנו לא מצליחים לגשר על דברים והאם אני באמת אשמה בזה. באיזשהו מקום יש בי קול שאומר שאולי זו באמת אני שאשמה, יכול להיות שכל הפשטות הזו מסתבכת בגללי.

וכן, באיזשהו מקום קשה לי לקחת את האחריות על זה וקשה לי להודות בזה כי באיזשהו מקום אחר, אני מתקשה להאמין שזו רק אני. אני לא יודעת למה מסתבכים אצלי העניינים, אולי באמת הכל פשוט יותר ממה שאני רואה דרך העיניים שלי. זה פשוט אוטומטי, זה פשוט איך שאני רואה את הדברים ומפרשת אתם, וזהו. אין לי תירוצים אחרים. בשום מצב לא רציתי שנתווכח ונריב, אני שונאת את זה בעיקר בגלל הרגיעה שאחרי, שאז אני מבינה ששום דבר לא כזה נורא ושהדברים שנאמרו מעולם לא היו צריכים להיאמר, שלא לומר להימצא בכלל בראש של אחד מאיתנו. בכל
פעם שאנחנו רבים אנחנו זורקים אחד לשני "אז תעזוב", "אז לכי", והרי שנינו פה אחרי כל סצנה כזו וזה בכל זאת נאמר כל פעם מחדש. זה קצת שובר אותי לומר את המילים האלו כשאני הכי רוצה את ההפך מזה. רוצה שרק תישאר פה לנצח כי להניח את הראש עלייך זה הדבר הכי מרגיע בעולם עבורי והכל כאילו מסתדר במקום במצב הזה.

ואני גם לא רוצה שנריב כי אנחנו הרבה יותר טובים מכל זה ואיכשהו הדברים השליליים מצליחים לפרוץ את האמירה הזו כל פעם מחדש ופשוט חודרים לנו לחיים. אני, כנראה, מרגישה רגשי נחיתות ולא מצליחה למצוא את מקומי בהרבה מהמקרים. וכשאנחנו רבים אני פשוט נאטמת
ומסתגרת באיזשהי פינה ואני לא מצליחה, ואולי אפילו לא רוצה, לצאת משם מספיק זמן בשביל שכל הניצוצות בינינו יתלהטו ונריב, נאבד את זה. ואני לא מצליחה לגרום לעצמי לא להיסגר ולהיאטם, כי זה קורה כאילו אוטומטית. גם כשאני מצליחה לעצור את זה ממש שניה לפני, קשה לי להדוף את זה ממני. קשה לי גם לומר לך שמפריע לי משהו כי יש בי מן ציפייה כזו שתבין את זה לבד. יש לי גם ציפייה שתראה לי את הכוונות שלך ולא תניח שאני יודעת שהן קיימות, כי אני יודעת שאתה תמיד רוצה בטובתי. המשחק הזה איכשהו לא עובד לי בראש, ולך הוא כן, ומשם הכל מתחיל.

אני כותבת את כל זה ואיכשהו משהו בי נרגע כי הכל פרוס כרגע שחור על גבי לבן והכל מובן. בשיא הרגע זה לא מובן לי בכלל ואני הכי כועסת בעולם שאתה אף פעם לא אומר לי שאני צודקת ופשוט עוצר את הכל. מצד שני, אני יודעת כמה אני קשה ואני יודעת שזה לא מה שיגרום לזה להיגמר. הרבה פעמים בחיים אמרו לי שאני בנאדם קשה, והרבה פעמים בחיים אני אומרת את זה, ואיכשהו זה הפך להיות המנטרה שלי, שאני בכלל לא גאה בה ולא שואפת להיות כזו. אני רוצה להגיד שאשנה את החלקים האלו בי, אבל אני לא יודעת איפה להתחיל ואני לא יודעת על מה בדיוק לעבוד, מה הדרך שלי ומה הנקודות הכואבות. יש יותר מדי כאלו.

אני פשוט אאחל לעצמי להבין את כל זה ולהיות טובה יותר. שנהיה טובים יותר, כי כשאנחנו כאלו, זה באמת מושלם.

אני פשוט מרגישה שלא משנה מה אעשה, אני תמיד אהיה לא בסדר. לא כשמשהו מפריע לי, לא כשאני טועה, לא בשום סנריה או אופציה אחרת שקיימת. אני מרגישה שאני אף פעם לא מצליחה להשתפר, להיות טובה יותר, שגם אם כל האנרגיה שלי הולכת על זה, אני בסוף נופלת איפשהו. ונמאס לי ליפול. נמאס לי שלא משנה מה אני עושה, אני איכשהו מפשלת. יש לי תחושה תמידית של חוסר ביטחון בעצמי, סוג של קטנות אמונה כזו שאני לא מסוגלת להיות טובה מספיק. קשה לי להסתכל על עצמי ועל הקשר הזה ולא לתהות מה לא בסדר פה, ובטח שלא להאשים את עצמי שאני האחראית הבלעדית לזה, לקושי הזה, למצב. ומצד שני אני שוב אומרת לעצמי שזה פשוט לא הגיוני שאני תמיד זו שלא בסדר. זה פשוט לא הגיוני שלא משנה מה יקרה, אני איכשהו אהיה זו שאיפשהו דחפה את הכל ובסופו של דבר הביאה למצב הנוכחי. נמאס לי שלא טוב לנו עד הסוף ונמאס לי שאני לא מצליחה להבין איפה הטעות, שאני פשוט אוטומטית לוקחת אותה על עצמי כי אחרת פשוט אי אפשר. אתה לא תיקח את זה על עצמך. קשה לי המרדף הזה אחרי משהו שאני לא יודעת איך לשפר. אני לא יודעת מה הבעיה שלי כי מרגיש כאילו יש לי אלף כאלו ואני פשוט לא יודעת, כנראה, להתמודד איתן. ומעולם כנראה לא ידעתי כי תמיד איכשהו דברים הסתבכו ותמיד משום מה לקחתי אותם ואת האחריות עליהם, על עצמי. זה קצת לא פייר ובכל פעם עולה בי התסכול הזה שזה פשוט לא יכול להיות, שהכל באשמתי. לא יכול להיות שרק אני הבעיה בקשר הזה, לא יכול להיות שאני מביאה את זה עלינו. מה אני עושה לא בסדר? איפה אני טועה? איפה עוד אני צריכה לשפר? אין לי בעיה לשפר אבל לא כשזה מגיע בכמויות כאלו ולא כשזו כל הזמן אני. כן, אני מרגישה כמו ילדה קטנה שכל הזמן עושים לה נו-נו-נו וכשאני מעיזה להחזיר, זה מתפוצץ. בכל פעם שאנחנו מתווכחים אני כועסת על עצמי בסופו של דבר, גם אתה מרגיש ככה, או שזו רק אני? אני כועסת על עצמי כל הזמן שאני הבעיה בקשר הזה ולכן בכל פעם אני פולטת שתלך, שתעזוב אותי כבר כי אני פשוט בעייתית. אי אפשר להרגיש אחרת עם כמו שהכל נראה. ואני גם כועסת שאנחנו לא מצליחים לשים את הדברים בין גבולות, שאנחנו מתפרצים ושאנחנו פשוט מהזוגות האלו שכנראה שהכל נראה מושלם ביניהם כלפי חוץ, ובפנים זה לא ככה וזה דורש המון עבודה. מצידי. תמיד מצידי. וכן, התסכול הזה כבר גדול עליי. גדול עליי לא להצליח כל פעם מחדש וגדול עליי שזו תמיד אני. זה מאוד ילדותי מצידי אבל אני פשוט לא מצליחה לחשוב אחרת, הכל בסופו של דבר תמיד מתנקז אצלי, לא משנה אם הנושא גדול או קטן, איכשהו זו תמיד אני בסוף. וגם כשלי מפריע. איך זה שלך יש כל כך הרבה תלונות ובכל זאת אני זו שתמיד רע לה ומתלוננת? איך הולך הלופ הזה? אני פשוט לא מבינה.

בסופו של דבר, נמאס לי ללכת לישון עם עצמי ולכעוס על עצמי, בכל פעם לקחת את האחריות שמה שקרה, קרה בגללי, ואם לא בגללי, הכל התפתח ונהיה כל כך מסובך, בגללי. נמאס לי להרגיש ככה בקשר הזה, ובכלל. וחוץ מזה, שאני לא יודעת כבר מה לעשות, לא יודעת איך לפעול ואיך לנהוג. זה פשוט מרגיש כרגע כמו משהו שאני לעולם לא אצליח לצאת ממנו, להשתפר, להבין. והכי גרוע שזה מרגיש הכי הכי לבד ככה.

הרבה פעמים אני מתסכלת על שנינו לשניה מהצד, ואומרת לעצמי שהייתי מתרשמת מאיתנו אילו הייתי מישהי אחרת. כי אנחנו קלילים, חברים טובים, צוחקים זה עם זה, נהנים. אנחנו תמיד כאלו מול אנשים אחרים. ובתאכלס, גם כשאין אף אחד מסביב. אבל לפעמים אני שוכחת מהקשר הזה שלנו ואני טובעת בתוך תסכול וקנאה וגועל שמשפריץ לכל מקום ואחרי שהסערה הזו נרגעת אני תוהה למה עשיתי את זה ומה הביא אותי למצב הזה, בדרך כלל, שוב. הרי אנחנו הרבה יותר מזה והרי יש לנו הכל. אתה אוהב אותי ואני לפעמים באמת ובתמים תוהה למה, כי אני כל כך קשה ואני כל כך דרמה, כל כך חסרת ביטחון, מאויימת ומרצה שאני לא חושבת שאי פעם מישהו יוכל לאהוב אותי בגלל הדברים האלו. אבל אתה מוכיח כל פעם מחדש שאתה כאן ואתה כאן כדי להישאר. ואתה לפעמים מסתכל עליי או מחבק אותי ככה שאני עוצמת את העיניים וצריכה שנייה-שתיים כדי לעכל את הרגע הזה. אני חושבת שאתה הכי טוב בעולם כולו וככה תמיד חשבתי, גם כשלא היינו ביחד. תמיד הייתי מסתכלת עלייך מהצד ואומרת לעצמי שאחת כמוני לא יכולה להשיג גברים כמוך. ולפעמים אני שוכחת את זה, ולפעמים להיפך, זה מגיע אליי כמו גל צונאמי ואולי זה גם מה שנותן לי את תחושת הקטנות הזו, את התחושה הזו שלמה שאחד כמוך יהיה עם מישהי כמוני, ועוד עם ההיסטריות והבעיות שיש לי.

ואני רוצה להשתחרר מאותם דברים אבל לפעמים זה כבד עליי, או חזק ממני. ברוב הפעמים אני לא רוצה לתת לזה לשלוט בי אבל זה כן. זה שולט בי כשאני עובדת ליד החנות ההיא שבה היא עבדה שנים, ואני מציצה פנימה במן תחושה כזו שאולי אצליח הפעם לראות אותה. אני לא יודעת למה אני צריכה את זה, מה מושך אותי בזה. מה בה כל כך גורם לי להיות חסרת ביטחון, למה היא בכלל משהו עבורי.

לפעמים אני חושבת שזה עצם ה"נוכחות" שלה, הרוח רפאים הזו שתמיד איכשהו פה, בין אם זה מכותבת במכתבים שמורים, קשורה לאנשים מסוימים, מכותבת כאשת קשר נוספת בחלק מהמקומות, חפצים שעדיין שמורים בבית של אמא. זה מכעיס אותי שהייתי כל כך הרבה שנים בקשר, ולי אין שום דבר מכל אלו, שום זכרונות, שום דבר שהוא כבר לא רלוונטי. אני מרגישה שאחרי שלוש שנים אני עדיין צריכה להתמודד עם זה, וזה בכל פעם מחזיר אותי קצת אחורה. וזה אולי מה שמוציא ממני את השליליות, הקנאה, ההתנהגות שאני פשוט לא מצליחה לשלוט בה. היום אני מאופקת יותר, אבל פעם לא הייתי.

ואולי יש בי חלק שלא ממש רוצה להתמודד עם זה פנים אל פנים ואולי אני באמת משקשקת ממה שאני עלולה לראות או לחוות כשהמציאות הזו תכה בי. אני מפחדת יותר מעצמי, שאני לא אצליח להזכיר לעצמי ששום דבר לא שווה את זה ושאני פשוט אאבד את זה, את עצמי. אני מפחדת שאני אתן לזה לשאוב אותי בצורה הכי מכוערת שיש ואני פשוט מפחדת להגיע למצב הזה עוד פעם. אני מנסה להזכיר לעצמי כל כך הרבה פעמים במהלך היום שאני ברת מזל ושהחיים שלי לא רעים בכלל, הצביטות האלו שאני מרגישה שעולה בי זכרון של חוסר שליטה, מעלים בי תמיד תהיות של למה הרשתי לעצמי להגיע למצבים האלו ולמה התחושות שהכל בסדר לא גדולות יותר מהחוסר אונים הזה.

ואני יודעת שהכל כלפי חוץ יכול להיראות מושלם אבל אני בכל זאת תופסת את עצמי די הרבה בתקופה האחרונה ושואלת את עצמי למה הזוגיות שלי לא קלילה כמו של אחרים, למה אני לא נותנת לה להיות קלילה. למה ההתפרצויות שלי כל כך חזקות ולמה אחרות מצליחות להחזיק את עצמן או לא לתת לזה מספיק חשיבות כדי שזה יוציא אותן משליטה. ולמה אחרות מרגישות בטוחות במקום שלהן, ואני לא? יש דברים שהם כל כך הרבה יותר גדולים מסמס או ממעטפה עם השם הלא נכון, ואיכשהו דווקא את הדברים האלו מצליחים להוציא אותי מדעתי.

אני מרגישה כאילו יש כל כך הרבה טוב מסביבי ויחד עם זאת אני תופסת את עצמי חרדה כל כך לשליליות, למשהו רע שיכול אולי לקרות. אני מפחדת כל הזמן, כבר לא יודעת ממה אבל זה פשוט שם. הטפו, טפו, טפו הזה שאני לא מפסיקה לעשות והבקשות האלו שבבקשה שיהיה בסדר וששום דבר רע לא יקרה, החרדתיות מכמעט הכל כשבסך הכל אני רוצה רק להתמקד בטוב וכרגע אני מתמקדת רק ברע ובשלילי ופשוט נאבדת.