אני חושבת שאתמול, מבלי שארצה או אתכוון, נפל לי האסימון, ממש תוך כדי דיבור.

אני נמצאת במן קונפליקט כזה ביני לבין עצמי. אני מבינה שאני רוצה ואולי אפילו צריכה להיות לבד, אבל פיתחתי בך תלות שמפחיד לי לשחרר. מפחידה אותי התלות הזו, לראשונה מזה המון המון זמן, באמת מפחיד אותי להבין כמה תלות יש לי בך וכמה כל החיים שלי באיזשהו מקום מתוכננים ומשורטטים כך שנעשה דברים ביחד, שנהיה ביחד, שלא נבזבז זמן לבד, לחוד. ואני חושבת שהבנתי שאני צריכה את הלבד הזה. חייבת. אני פתאום מבינה שהתלות הזו בך והצורך הזה שכל הזמן תהיה ליד, אולי זה הרגל, אולי זו פשוט שגרה או משהו מוכר שקשה לי כבר לשחרר. הפחיד אותי לחזור הביתה אחרי שלושה ימים ביחד 24/7 ולגלות שלא בא לי לעשות כלום ביחד, ששום דבר לא זורם לי. איפשהו, אולי הריב הדבילי ההוא היה נטו כדי לאפשר לעצמי ללכת לחדר מבלי לתת הסברים, להיות לבד.

זה פשוט שמפחיד אותי להיות לבד. מעולם לא באמת הייתי וגם כשכן, שקעתי בתוך הלבד הזה, מה שהוביל אותי תמיד להירדמות, כנראה שזו הייתה הבריחה שלי מההתמודדות עם השקט. אני לא מכירה אחרת, אבל אתמול פתאום הרגשתי שאולי הגיע הזמן שלי להכיר. אתמול פתאום אשכרה רציתי להיות לבד - ממתי זה קורה? פתאום הרגיש לי קצת כמו פאזל שהחלקים שלו התחברו בקלות מפתיעה מדי וזה הרתיע אותי. מצד שני, היה לי נורא טבעי ונינוח להרגיש שאולי הקשר שלנו כבר לא אותו הדבר תקופה מסוימת, כי אנחנו כל הזמן ביחד, כי אולי אני צריכה קצת את הלבד, למצוא את העיסוקים שלי, את עצמי. בין היתר להבין מה מפחיד אותי כל כך בלומר את האמת שלי ואת הרצונות שלי, מבלי ליפייף ולהתנצל. לעבוד על עצמי.

אז הדבר הראשון שעשיתי עבור עצמי, הוא לקחת את אחד המחשבים בבית ופשוט לכתוב את זה כדי לא לשכוח את זה ואת ההתקדמות הקטנה הזו שאני מרגישה שעשיתי.

אני אוהבת את הרגעים האלו שאנחנו מדברים מאוד פתוח ואומרים את הדברים as is. זה מקל עליי. מקל עליי לדעת שאני יכולה לעשות את זה ולא להרגיש רע עם מה שאני מרגישה באמת. מקל עליי שגם אחרי כמעט שלוש שנים אני יכולה להודות בפנייך ובפני עצמי שיש דברים שעדיין קשה לי לקבל או להתמודד איתם, שדברים האלו שהייתי שמחה שלא יתפסו מקום, עדיין קיימים אבל אני מודעת אליהם וזה בסדר. בסופו של דבר, זו כבר עבודה שלי עם עצמי, זה כבר הרבה מעבר אלייך והרבה מעבר למה שאי פעם תגיד או תעשה.

ואפרופו עבודה על עצמי, מרגיש לי שמשהו זז לכיוון החיובי בתקופה האחרונה, אבל אני לא יודעת על מה לשים את האצבע. קודם כל, אני חושבת שהוקל לי ברגע שידעתי שבמבחן המציאות אני אוכל להניח את חוסר הנעימות בצד ולהתרכז בהווה, ולא במה שהיה פעם. אני לעולם לא אוכל להחזיר את מה שהיינו פעם ואם אני אחשוב על זה ממש חזק, אני גם אודה בפני עצמי שהמשבצת שתפסת כל כך הרבה שנים ריקה עכשיו ואני לא זקוקה לך ולאישורים שלך יותר.

שנית, הבנתי שאני אוהבת את החיים שלי עמוסים בכל יום במשהו. משהו שהוא לא עבודה ולא מחייב מדי, משהו משחרר טיפה בסוף היום באמת נותן לי כוח וממלא אותי. ואני גם שמחה להבין שעברתי את אותה תחושת בדידות וכיום אני נמצאת באיזשהו מקום שבו גם אם אני לבד, אני לא מרגישה כל כך לבד כמו שהרגשתי אז. אני לא יודעת מה השתנה, יכול להיות שזו אני שמכריחה את עצמי להיות אקטיבית ויוזמת. ועם זאת, זה כל כך קשה הנושא הזה. עדיין כל כך קשה לי להגיד שאני רוצה, להציע, ליזום, לפעול. קשה לי להיות במקום האקטיבי יותר כי אני פשוט כל כך רגילה לפסימיות שכשאני במודעות אומרת לעצמי להתחיל ליזום, אני משתתקת.

מה שהכי קשה לי זה אשכרה לומר את מה שאני רוצה ומרגישה. לפעמים זה מרגיש כל כך טבעי וקליל ולפעמים, ובעיקר ברגעים הכי חשובים, אני פשוט לא מסוגלת. אני מוצאת את עצמי נלחמת עם עצמי פנימית ויש שם קול שאומר לי להגיד, לא להסתיר, לא למרוח את הכל במן תחושה שהכל בסדר כי הרי זה לא. אבל אני לרוב לא מצליחה להקשיב לקול הזה, אני נאטמת בתוך עצמי ומסתגרת מהכל.

התחלתי לשים לב שהציפיות שלי מנהלות אותי, אני מצפה משהו, ואני מצפה שזה יהיה ברור מאליו לאחרים כמו שזה לי. אבל זה לא באמת עובד ככה. כמה פעמים כעסתי כי ראיתי משהו כמובן מאליו אבל הוא לא היה? אני כמעט כל יום נתקלת במצבים האלו שאני שותקת אבל בו זמנית כועסת שאף אחד לא מצליח לגלות את הציפיות שלי. הכל היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אם פשוט הייתי מדברת. אבל לפעמים כשאני מדברת אני מרגישה שלא שומעים אותי וזה בעיקר קורה בסיטואציות חברתיות יותר, לא כשאני אחד על אחד. אני משום מה נבלעת במצבים האלו, פשוט נעלמת, מוצאת את עצמי פותחת את הפה לדבר אבל בו זמנית מישהו אחר מתחיל והקול שלי איכשהו אף פעם לא מספיק חזק כדי לגבור עליו ולהמשיך את המשפט. ואני שונאת את השאלה אחר כך של "מה אמרת?" כי אני אוטומטית מקטינה את מה שרציתי לומר ובדרך כלל אומרת את אותו משפט, פשוט מתומצת יותר.

אני גם מתמצתת את הכעסים והתחושות שלי, אותי ככלל. כי ואללה, זה לא פייר שאני מרגישה לא מספיק חשובה. לא פייר שככה אתם גורמים לי להרגיש אחרי שאני כל הזמן משתדלת לא לתת לאף אחד להרגיש ככה. ואני מבאסת את עצמי שאני לא מצליחה לפתוח את הפה ולתת בראש, להגיד שאני מאוכזבת ושזה יושב לי על הלב, כבר כמעט שלושה שבועות. ובו זמנית יש לי גם תחושה כזו שאתם לא באמת כאלו חשובים שאני אמורה להתבאס ככה, אז למה זה ממשיך להעיק? גם הפגישות איתכן מתחילות להעיק עליי ולפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת שאני נפגשת איתכן רק כי עבדנו כל כך קשה על למצוא זמן וכי זה ממלא לי את הזמן ובעצם מה אכפת לי, זה הרי קרוב לי לעבודה ונוח לי. אבל האמת היא שאני לא נהנית ולא כיף לי לגלות כל פעם מחדש שאני לא עומדת בסטנדרטים שלכן, בין אם זה בעקיפין או ישירות. באמת שהגעתי למצב שבו זה כבר לא כל כך מפחיד להודות בפני עצמי שיש דברים שלא מתאימים לי יותר.

יש תקופות כמו זו, שדבר מסוים פשוט נמצא בכל מקום. כל נושאי השיחה עליו, כל הפוקוס הוא עליו.

כמו החוסר אהבה שלי כלפי עצמי, כמו החוסר ביטחון שלי שכנראה בולט כל כך.

יש דברים שאני מסוגלת לחיות איתם, יש דברים שאני חסרת ביטחון לגביהם אבל הם איפשהו רק אצלי בראש, וזה קצת מנחם אותי באיזשהו מובן, כי לפחות זה לא מה שאחרים חושבים. וכשאני פתאום נאלצת להתמודד עם העובדה שזה לא רק אצלי בראש, זה טיפה ממוטט.

לא מספיק שאני כל כך חסרת ביטחון לגבי השיער שלי, חברה אמרה לי לפני כמה ימים שהיא לא הייתה רוצה שלילדה שלה יהיה שיער מתולתל. היא ביקשה שלא אעלב, כי זה נטו רק כי היא לא יודעת לטפל בשיער כזה, אבל נעלבתי. קמתי כמה בקרים אחר כך, התארגנתי לעבודה, וכל מה שישב לי על החזה זו האמירה הזו. ההבדלה הזו. אם מה שיש לי כל כך בסדר, למה שמים לב לזה? למה זה בכלל נושא לשיחה? וזה שאב אותי לאותו מקום קטן ואפל שאני מבקרת בו מדי כמה זמן. הייתי רוצה בעצמי לא לתת לזה חשיבות, אבל אני איכשהו בעצמי כבר נשאבתי למקום הזה של החריגות, של ההתכנסות והחוסר ביטחון. וזה אוטומטית מדליק אצלי את כל שאר המנגנונים.

ובכלל, עצם המהות שלי שמקרינה כל כך הרבה חוסר ביטחון, כל כך הרבה נקודות שבהן אני מרגישה לא שייכת, לא חופשייה, קבוצה. בימים האחרונים יצא לי לשמוע ולהבין שכל זה נראה לעין לפעמים יותר ממה שנדמה לי. מתחשק לי לפרוץ את הגבולות שלי אבל אני לא מכירה את המקום הזה וזה מפחיד אותי. כל החיים אומרים לי שאין לי במה להתבייש, שאני יפה, שבנים מסתכלים עליי, שהשיער שלי יפה, הגוף, שאין לי במה להתבייש. ואני רק מהנהנת בנימוס כי זה מה שאני רגילה לעשות כל החיים ואיפשהו זה מחמיא בדיוק לדקה וחצי ולא נכנס לשום מקום. להיפך, זה רק יוצא ומתרחק ממני. אני כאילו מפחדת להודות בפני עצמי שגם אני חושבת ככה או שגם אני רוצה להרגיש ככה, כמו שרואים אותי אחרים, כאילו אסור לי. אני לא מכירה את המקום הזה, לא מכירה את החוסר בפרפקציוניזם, לא יודעת מה זה להעלות תמונה מבלי לבחון אותה אלפי פעמים, או להיפגש עם אנשים ולדאוג לדברים השטחיים רק כי אני ממש ממש חייבת להיות הכי טובה ויפה בעיניי עצמי. ואני אף פעם לא כזו, לא משנה מה. אנשים, ובעיקר נשים, אחרים מצליחים לקחת ממני את טיפת הביטחון כי משום מה מול כל כך הרבה אני מרגישה פחותה. לפעמים אני כל כך מתביישת שאני מפחדת להסתכל בעיניים של האדם מולי, לפעמים אני כל כך רוצה להיעלם כי אני לא מרגישה שייכת. הדבר היחיד שיכול להוציא ממני טיפת ביטחון, הוא אלכוהול, כי אז אני באמת מרשה לעצמי להשתחרר. חוץ מזה, שום דבר שאי פעם אמרתי לעצמי או נאמר לי, לא הצליח לרומם אותי כמו שהייתי רוצה.

ואני יודעת שזה תהליך ואני יודעת שאם אסתכל אחורה אני אראה הרבה נקודות שהשתפרו אצלי וביגרו אותי, אבל זה תהליך של כל כך, כל כך הרבה שנים שאני כבר כמעט לא מאמינה שאוכל לסיים אותו מתישהו. יש הרבה מדי מסיכות ויש הרבה מדי ניסיון לרצות את אלו שלא צריכים את זה ממני בכלל. ואיפשהו הלופ הזה תמיד פוגע בי, כי אני מצטיירת מזויפת מדי אולי, הרי אף אחד לא יכול להיות בסדר תמיד. מתי ממני ביקשו כל כך הרבה סליחות כמו שאני פיזרתי בין כולם על שטויות? מתי מישהי נבהלה שאנתק איתה את הקשר כי היא אמרה לבן זוג שלי מילה לא במקום? מתי מישהו בכלל התבייש מהנוכחות שלי, כמו שאני לפעמים מוצאת את עצמי מבויישת כי יש מישהי או מישהו מאוד מושך לידי? וזו הסיבה שהרבה פעמים בחיים נמנעתי ממפגשים מסוימים, כי נבלעתי איפשהו בקהל, כי לא הצלחתי להיות נוכחת מספיק, וכשניסיתי, מרוב הלחץ והעצבים, דיברתי הרבה שטויות. ככה תוייגתי בתור הילדה הקטנה, הטובה, התמימה, הנאיבית, וככה אנשים זוכרים אותי עד היום.

נזכרתי גם שפגשתי חברה מהילדות לפני כשנה, כשבאתי אליה אחרי שנים של נתק, היא אמרה לי "אה, נשארת עם התלתלים?" כאילו בהכרח צריך להשתנות משהו עם השנים, כמו שמשתנה אצל כולם. משהו בסיטואציות האלו משתיק אותי ואני לא מוצאת את הכוח לעמוד על שלי ולשאול מה פאקינג הבעיה.  

ומה פאקינג הבעיה שלי להיות קצת יותר נחמדה לעצמי ולצבור ביטחון כי בתאכלס לא חסר לי שום דבר. זה לא החוסר, זה החוסר סיפוק ממה שיש לי והרצון למה שאין לי. נמאס לי להשתדל כל כך, בעיקר כי כשאני כל כך משתדלת, זה יוצא הכי עקום שיש, ואז זה עוד יותר מסתכל, כי הרי כל כך ניסיתי והשתדלתי אז למה זה ככה? וכשאני לא, אני לא באמת מרגישה שלמה, לא מרגישה בסדר, זזה בחוסר נוחות, כל הזמן מנסה לתקן. אני מנסה לתקן יותר מדי ובו זמנית אני לא יודעת איך לשחרר ופשוט לתת לדברים לקרות או להישאר כמו שהם. מתחשק לי ללמוד איך עושים את זה, איך משתחררים ופשוט מקבלים את מה שיש. אני הרי יודעת שברגע שאני אוהב את עצמי הכל יסתדר במקומו כאילו היה צריך להיות שם כל הזמן. אבל אני פשוט עוד לא שם...