"חשבת כבר מה את רוצה להזמין?"
"לא"
"את רוצה משהו?"
כן אמא, אני רוצה את הבראוניז ואת האייס קפה והאייס שוקו והאייס וניל, את הסלט עם הטונה והכריך עם הצפתית, אני רוצה את הגלידה עם הפצפוצים ואת הקוראסון עם השקולד. אני רוצה. אבל לא יכולה.
היא הזמינה קפה ארומה. הזה עם הקצפת המאוד מאוד עשירה, בקלוריות. ושומן.
היא תמיד נותנת לי כף של הקצפת מתוך הקפה, הפינוק המיוחד שלנו.
"לא תודה..." היא נראתה נעלבת.
יצאנו מארומה ועשינו את ההליכה חזרה לאוטו.
"בשיא הרצינות, חוץ מהאייפוד שנעלם, מה קרה לך? למה את ככה?"
"לא יודעת" שקרנית! את כן יודעת! את יודעת שזה בגלל שאפילו שרק נכנסת לזה לא מזמן והיית בטוחה שתהיי בשליטה מלאה, מאז שהתחלת לדלג על ארוחות וראית שהצלחת להתחמק מפתויים את כבר לא יכולה לאכול נורמאלי. זה כואב וקשה ומביא כול כך הרבה גאווה ושמחה כשאני מצליחה לא לאכול הרבה, לדלג על 2 ארוחות ביום עם כמה תחליפים דלי קלוריות במקום. אבל את יודעת גם שאמא לא תבין, שלאמא אסור לדעת.
באוטו היא דיברה על כול מיני פיצקלעך מפגרים כשכול מה שחשבתי עליו זה הכאב בטן והרצון לאיזה שקולד עשיר.
"אני פשוט לא מבינה לאן נעלמה מ' התוססת והשמחה שלי, זאת שהייתה מאושרת." גם אני לא אמא. מצטערת.
אני מרגישה כול כך אשמה שאני עושה לה את זה.
מה אני אמורה לעשות? לשים חיוך מזוייף על הפנים ולהתנהג כאילו אני לא מרגישה נעלמת? כן, כנראה שכן.
קמתי היום בבוקר לארוחת בוקר קטנה, אחרי שעברתי על אתר טינספו להזכיר לי את החוקים. מה ראיתי במטבח?
2 שקיות של לחמניות טריות שהריחו ונראו מדהים! קופסאת עוגיות חלבה עגלגלות וכמה שקולדים ריסס. האלה עם החמאת בוטנים וזה.
"מממ... זה ממש טוב! אני חייבת מתכון" הא כן אמא? יופי.
בקיצור אני מרגישה ממש רע. ממש לבד. ממש שמנה.
מפחדת מאוד מהימים הבאים עם כול הארוחות.
מקווה שלכן הולך יותר טוב! בהצלחה מדהימות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
