אחד הימים הכי קשים שהיו לי. או שלא...
בשתי השיעורים האחרונים שהיו לי להיום, לשבוע, נשברתי. המחשבות, השנאה העצמית, הרצון להעלם לאט לאט אבל מהר יותר וריב קטן עם חברה טובה פשוט התחלתי לבכות. למזלי זה היה עוד בהפסקה ולא באמצע שיעור אבל זה היה בלי שליטה כזה, כאילו כבר לא אכפת לי, אני רק רוצה לקבל פינה חשוכה ושקט כדי שאני אוכל לפרוק את הכול כבר. חברות שלי קפצו עליי והמורה שלי למתמטיקה באה וזה נגמר בשיחה עם היועצות שהאמינה שזה הכול כי חברה שלי לא דיברה איתי. יצאתי בזול אני מניחה, כבר הייתי מוכנה לספר שכבר שנים שאני מתעסקת בצורה אובססיבית בעצמי, בשנאה העצמית שלי, בבדידות הפנימית (היא חשבה שאני בוכה כי אני לבד בהפסות ואז היא ראתה את כול החברות שלי מחכות מחוץ לחדר ואמרה שהכול בראש שלי). לא יודעת מה כבר רציתי להגיד. גם לי ידעתי איך. וידעתי איך יגיבו, שזה מין גיל שכזה ונאום על אהבה עצמית וכבוד וחברות. אני מכירה את כול זה, אני עברתי את זה שנה שעברה עם יועצת אחרת במפגשים פה ושם. אף אחד לא באמת יודע מה יש לי בפנים...ככה זה צריך להשאר לא?
חברה שלי שהיא די כמו כספת כזאת, היא המרכז של הבה כי של החבורה שלנו, היא יודעת את הסיפורים הכי אישיים של כולן או לפחות שלי ושל עוד ילדה.
היא קפצה עליי והתחננה שאספר לה וממש התעקשה במשך כול השיעור שנותר שאני אספר לה, היא גרמה לי להבטיח שאספר לה בראשון. במין מלמול שכזה הסכמתי ויצאתי מהבית ספר.
מה אני יעשה? אקווה שתשכח? מה כבר יש לי לספר? אני גם יודעת מה היא תגיד. אני כבר יודעת אז בשביל מה?!
כמה שרק הייתי רוצה להעלם עכשיו.
אני מרגישה מותשת, אני רק רוצה שיהיה קר שוב ושאני אזחל למיטה ואשן, אבל אמא שלי קבעה תור לזריקה של השפעת.
כשהגעתי הבייתה אמא שלי ישבה איתי לארוחת צהריים (בשעה ארבע) הסברתי לה שיצאתי מוקדם מבית ספר כי המורה הייתה חולה והלכתי לבקר חברה שהייתה חולה ואמא שלי הכינה לנו ארוחת צהריים גדולה, לקחתי בננה וקצת חמאת בוטנים בשביל לשמח אותה. היא כבר כול שיחה זורקת לי שרואים שרזיתי ושאני צריכה להפסיק. שאני לא אהיה אנורקסית בסוף ושאני כול פעם אגיד לה "רק עוד כמה קילו וזהו". אמרתי לה שהיא היחידה שאומרת את זה ומצדי זה יכול להיות רק כי היא ממש רוצה שאני אפסיק אז היא משקרת ושאני בכלל לא רואה את זה וזה רק הדאיג אותה יותר ואמרה שככה מתחיל אנורקסיה. אני לא אנורקסית. אני רק רוצה להיות רזה. מה הבעיה בזה?
אני רק התרגלתי לרעב שנהפך למשחק "כמה אני יכולה להתחמק מארוחות" וכמה זמן אני יכולה להחזיק מעמד בלי לאכול כלום. אם פעם לא הייתי לוקחת אוכל לבית ספר כי שנאתי סנדוויצ'ים והגעתי גוועת הבייתה והייתי טורפת הכול אז עכשיו אני אוכלת איזה חטיף אנרגיה או רק חצי ומסתדרת מצוין, בקושי רעבה. פעם הייתי שומעת את הגרגורים ממש חזק ועכשיו זה לא מפריע, אין גרגורים ואין רעשים ואין תחושה רעה. זה מספק.
אז אני באמת מקווה שלכן הולך יותר טוב ושאני לא באמת מצפה שמישהו יקרא את כול זה אבל רציתי לפרוק.
שיהיה סופ"ש נעים. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
