תמיד תוכל להשיג את חלומך, רק אם נותר בך הרצון

פרק ראשון

אותו רגע שחוויתי את ההשפלה, שמעתי את קולות הצחוק והלגלוג הבנתי ,כי גורלי נחרץ.
"זה הבית ספר היחיד שהסכים לקבל אותך" הסביר אחי בנעימות מנסה למכור לי את הסיבה המגוחכת.
"כלומר, אתה מנסה לומר לי שאף בית ספר לא הסכים לקבל אותי בשל קוצר הראייה שלי?" שאלתי בבילבול.
"לא! מה שאמרתי זה שמשום שאנחנו לא בדיוק משפחה 'עשירה' במיוחד אנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו רבע מהשנות לימודים שהבית ספר מציע" הוא אמר עם חיוך עצוב שנמרח על פניו.
"אבל אני לא יכולה להיות שמה... אתה ראית מה קרה! אני שונה מהם, הם כאלה נראים מושלמים ואני מרגישה נחותה ומושפלת כל כך" אמרתי לו בנימה עגומה מעט אך שקטה, עייני הבריקו ויכלתי להרגיש בדמעות עומדות עליהן.
אחי היה האיש היחידי שהעזתי להיפתח אליו ולספר על רגשותיי.
"את תצטרכי לסבול את זה... אני חיפשתי, באמת שחיפשתי אבל לא מצאתי בית ספר טוב יותר שנוכל לשלם את סכום כספנו הצנוע" הוא אמר רוכן לעברי נושק למצחי.
לא הוצאתי מילה מפי, הרגשתי מועקה וגוש בגרוני שלא מוכן לעזוב.
"הו אחות קטנה, אני מצטער על הסבל שאת צריכה לעבור כל זה עד שארוויח מספיק כסף וכך תוכלי להנות יותר... אני מבטיח לך שאפצה אותך" אמר לי בחיוך רחב אך עדיין היה בחיוכו דבר עצוב שרק אני יכולתי להבחין בו.
"זה פשוט ש... אני מתגעגעת לזה שלא הייתי צריכה לחשוב על הדאגות האלה ולא הייתי צריכה לברוח מהחברה..." אמרתי לו מביטה בעיניו האפורות שהזכירו לי כל כך את אימא וכך הוא תמיד אמר לי שעיני הזכירו לו את אבא.
הוא רכן לעברי כורך את זרעותיו השריריות והגדולות על גופי הצנום והנמוך.
הרגשתי איך גופי מתמלא בביטחון ,הרגשתי אהבה מצידו תמיד הייתה ביני לבינו אהבת אחים שלא רציתי שתעזוב.
טוב... לא נותרה לי ברירה אלא לצאת מחר לבית ספר לנשום עמוק ולקוות שהיום ייסתיים במהרה.
"הפסקתם עם הטנלובלה פה?" נשמע קול גברי מאחורינו.
הבטתי בשאלה בגבר שניצב מולי ,לא מבינה מה עושה פה הגבר בגילו של אחי.
עייניו היו אפורות תכולות ונראו עמוקות כל כך כמו בור ללא תחתית שאפשר ליפול לתוכו בלי סוף ושערו היה היה בצבע חום שטני והוא נראה כמו הבובה קן רק הבובה המציאותית, הוא...
הוא נראה כל כך... מושלם.
"מה קורה אחי? זאת אחותך הקטנה נכון? אלכס?" שאל הגבר.
"כן זאת היא, אלכס?" שאל אחי בבילבול מביט בי.
לא עניתי הייתי כל כך שקועה בעיניו האפורות של החבר של אחי הייתי כל כך מוקסמת מיופיו עד כדי הסתנוורות, רגע, זה אפשרי בכלל?
"הכל בסדר אחות? את נראת ממש אדומה...את מרגישה טוב?" אחי ניענע אותי מצד לצד, ניערתי את ראשי מביטה באחי בחיוך שנמרח על פניי בלי שליטה.
"כן... הכל בסדר..." אמרתי בטון מאוהב, אוי רק לי זה יכול לקרות אני לא מצליחה לשלוט על עצמי שאני מתחילה להתאה- רגע מה? לא לא אני לא מאוהבת אני סתם משטה בעצמי.
אחי הביט בי ולאחר מכן בחברו ואז פרץ בצחוק גדול.
"מה?" היתממתי מביטה בבושה באחי.
"אחות קטנה נדבר על זה אחר כך" הוא אמר מנסה להסדיר את נישמתו מרוב צחוק.
"בכל מקרה... אני דיימון, נעים להכיר אותך אלכס" אמר לי בחביבות דיימון.
כשהוא בא ללחוץ את ידי וידי נגעה בידו הרגשתי איך ליבי מתחיל לדהור וחששתי ששמעו אותו מרוב שפעם מהר כל כך.
"נ-נעים לה-להכיר אותך..." גימגמתי בבושה משפילה את ראשי מטה בבושה.
"את חמודה מאוד את לא כמו שאר הנערות שאני מכיר..." הוא אמר לי חוקר את גופי מראשי ועד כפות רגליי.
"ת-תודה אני מניחה" אמרתי בבושה.
"אני חושבת שכדאי שאלך למעלה..." אמרתי בשקט עולה על המדרגות.

סקרתי את התמונות שתליות על הקיר במסדרון הן היו כל כך נוסטלגיות זה מזכיר לי את עבר הטוב...שאבא הרים אותי כשהייתי בת שמונה מביט בי בחיוך שלו שהיה שייך רק לו... והאוכל המפורסם של אימא שאותו לא אשכח...
דמעה עמדה לזלוג מעייני ,נשמתי נשימה עמוקה מכריחה את עצמי לא לבכות אני לא רוצה להכאיב לאחי הוא אמר לי, שלא צריך להיזכר בעבר כי זה לא יוכל לשנות דבר... אבל זה בלתי אפשרי שאומרים לך "לא" הראש נזכר כאילו הוא סוטר את מה שאמרו לך ולא מקשיב.
הראש מנסה לשכוח אבל הלב זוכר את הכל.