רע לי, קשה לי, אין לי כבר כוח לכלום.
אין לי כוח למחלקה המזדיינת הזאת. בא לי להשתחרר אבל אני יודעת שאני לא אשרוד בחוץ.
אני יודעת שאני אנסה להתאבד שוב.
מצד שני אולי זה הפיתרון?
לא מבינה למה אנשים ישר שוללים את המוות. מוות=שקט.
שום דבר רע אחר, זה לא בריחה, ממש לא. זה לאנשים שאזלו כוחותיהם, שאין כבר כוח פיזי ואפילו נפשי להמשיך האלה,
בדרך הקשה והמעצבנת.
אני כבר לא יודעת מה בא לי ומה לא.
אני רוצה למות, אבל אני רוצה לחיות.
אני רוצה לתקן את החיים שלי, אבל אני רוצה להסתגר בתוך הסבל של עצמי.
אני רוצה להשתנות, אבל אני לא רוצה לקבל עזרה.
אני רק רוצה דבר אחד, מוות.
ולא בשביל צומי, למרות שכבר הפסקתי להתייחס למה שאנשים מדברים
אלא בגלל שאני רוצה שקט. די למלחמות הפנימיות שלי עם עצמי, די לבלאגנים.
בא לי חיים פשוטים ורגילים כמו של כולם, כולם רק רוצים אקשן בחיים ואני בדיוק הפוך,
רוצה חיים רגילים ומשעממים כמו של כולם
חברים חברות משפחה אהבה וכל החארטה הזה.
מקודם ניסיתי, תליתי את עצמי במקלחת ולא היה לי אומץ לשחרר, לעזוב, היישר לאוויר.
אולי כי עדיין יש לי את התקווה והרצון הזה שהמצב שלי ישתנה? ואני כן אחייה את החיים?
אין לי מושג, אין לי את המישהו הזה שיכוון אותי לדרך נכונה יותר ובריאה בשבילי, נפשית.
אז פשוט פרמתי את הלולעה ורצתי לכאן. לכתוב לכם, לפרוק.
גם אם אף אחד לא קורא..
יש לי עוד כלכך הרבה מה לכתוב אבל הראשים מאחריי מתחילים להסיט לכיווני,
אני מפחדת שאנשי הצוות יראו ויעבירו אותי לחדר 18 (חדר השגחה באגף השני של המחלקה עם מצלמה שמדרת היישר לתחנת האחיות)
כדי שאני לא אפגע בעצמי,
לכן אני אפסיק עכשיו.
תודה לכל אלה שבזבזו את זמנם בשביל לקרוא את השטויות שלי.
צ'או.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
