אני אוהב את הלילות, את השקט. את הקור והאוויר המיוחד שיש בלילה. אני תמיד אומר שהעולם יפה מ1 בלילה עד 7 בבוקר. כשהכל שקט, שאין בלאגן. אני מת על הזריחה. על ההרגשה של ההתחלה החדשה.
בלילה תמיד יש תחושה אחרת. אני אוהב לפעמים לטייל בלילה ולהרגיש את הקור עוטף אותי, את השקט המדהים סוחף אותי במחשבות.
העולם יפה כשהוא ריק מאנשים, לא בקטע שונא-אנוש, אלא פשוט כשיש אנשים אתה לא יכול לראות את המסביב. הם מסתירים. הם מרעישים, הם לחוצים, הם סגורים בתוך עצמם.
אני מת על לטייל. אם אני לא אהיה מקעקע אני כנראה אהיה מדריך טיולים. ביום שיהיה לי כסף אני כנראה אברח לנופים המיוחדים של יפן או איסלנד.
אני רוצה לברוח למקום שאפילו הטבע בו לא רגיל. לפעמים אני מדמיין שאני יושב על פסגת הר ביפן צופה במקדשים, מדמיין איך זה היה לגור כאן פעם, לפעמים מתעניין בסיפורי גיישות. או רץ בקרחונים של איסלנד בין שאריות הר געש אחד למים קפואים אחרים. ארץ של אש וקרח.
ישנתי 4 שעות, אני גמור. לא הצלחתי לישון. אני סובל מבעיות שינה חריפות ויכול לישון תחת תנאים מאוד מינמלים שלא התקיימו היום. אני הולך להיות ער מעל ל24 שעות [כי תכלס הלילה גולש גם לבוקר...]
המגרינה לא עוזבת, היא שם. כל דבר שאני מנסה לעשות ישנה איזה מיילי סירוס בראש שלי שזזה על כדור הריסה ודופקת חזק יותר וחזק יותר וגורמת לי להיות קרוב לעילפון.
אבל אני שונא לעבוד ביום, אין לי כוח שישבו לי על הראש. אני יכול לצייר ככה או להתבוסס בכאב הראש שלי בשקט.
גם בלילה יש עבודה, אבל אני פשוט מקווה שאולי הלילה לא תהיה אבל עם המזל שלי דווקא הלילה יהיה עומס.
אני מאוד רוצה להיות כרגע באיסלנד. לראות את האורות המיוחדים בשמים. לחוות טבע יחודי. לשבת לצייר וליצור סתם ככה באמצע הקפור.
במקום זה אני פה לומד את תולדות האומנות כי הבנתי כמה אני בור בנושא ואם אני רוצה להתקבל ללימודים אני צריך פאקינג לדעת מה ההיסטוריה מסתבר. זה גם נורא פותח לי את הראש. למה אני כל כך שונא ללמוד ולמה יש לי את המחשבה הדפוקה הזו שאני יודע הכל? איך מנפצים אותה? אני לא יודע כלום! אבל אני לא מוכן לקבל את זה!
לעזאזל מוח תלמד כבר ותעיף את הכדור הרס הזה מתוכך, עברנו דברים קשים יותר ביחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
