חסר הגדרה

הבטחתי לעצמי שאני פשוט יברח מלכתוב על מין אבל

הפעם זה קצת היה אחרת כי,

טוב

דברים שלא צריכים לעשות לפני משמרת לילה, יש הרבה.. הדבר העיקרי זה סקס.

הכוונה הייתה לעשות את זה מהר כדי שאני לא אאחר ואדפוק את החבר'ה שאני מחליף במשמרת

אבל זה היה די מלוכלך.

כל אדם שקיים יחסי מין בחייו ויודע איך אישה מריחה היה מזהה מה עשיתי מהצד השני של המשרד, באמת.

הידיים שלי והפה לא הפסיקו להריח ממנה לא משנה כמה ניסיתי לנקות את זה.

והיא כהרגלה מתעקשת ללוות אותי עם האיפור ההרוס והשיער שהיא כיביכול סידרה (על מי היא עובדת)

והחולצה שלי - לא כיפתרתי כמו שצריך. והג'ינס היה עדיין פתוח ונסענו כמו מטורפים כדי לא לאחר

למזלי כולם הלכו חוץ מהנדפק התורן שבכלל החליט להישאר שעה נוספת מסתבר בשביל לקבל אקסטרה כסף ואף אחד לא עידכן אותי בכלל.

ולמזלי זה גם היה האנטיפת, זה שהכי לא איכפת לו מכלום, הוא אח על מלא. למזלי הוא אפילו לא הרים את העניים מהפאלפון ופשוט דיברנו שעה על בירות והוא הלך לו.

אני מסתכל על מה שכתבתי וחוץ מהעניים הכחולות לא נשאר מהאני הישן כלום. בירות? סקס? אשכרה עושה ספורט ונראה בסדר? שיער בלונדיני?

טוב אני חייב להגיד שלהפסיק להיות ילד מפגר שחיי בסרט שהוא היפסטר מגניב והפך להיות אחד מהשורה זה די אחלה. למרות שאני עדיין קצת היפסטר מפגר שקורא ספרים ויוצא עם סטונדטית לרפואה ושניהם מעדיפים דייט בספרייה על בר אבל לא חוששים לצאת מהSAFE ZONE שלהם.

זה ממש מזכיר לי שכל הידידות השבורות הוחלפו באחלה בנות שאפשר לדבר איתן. שתי הידידות הכי קרובות שיש לי למשל. שהייתי חושב פעם שהן שיא הפאקצות אבל הן מדהימות, הן לא כל כך חכמות, מאוד יפות עם קול צפצפני אבל אני מת עליהן והכי מצחיק איתן אף אחד לא מבין בכלל מה הקשר. כשהשתחררתי הן נאמו שעה וחצי כל כמה צה"ל אשם בזה שהן מתחברות עם אנשים כמוני עכשיו אני קורא מנגה בפאלפון בזמן שאני עוזר להן עם שטויות כאלה ואחרות ושאני הבן אדם הכי מוזר שהן פגשו. אבל לא איכפת להן וכמו שלא איכפת לי שהשיא של היום שלהן זה האח הגדול ולאיפה החבר לקח אותן היום. בסופו של דבר שאחת מהן הגיע למצב לא נעים עם מישהו אני זה שהייתי שם לדפוק לו את הראש בשולחן.

אני מבין כמה טיפש הייתי לפני הצבא וכמה הקטלוגים המפגרים האלה עוברים ברגע שאתה בצבא ואחריו. ועכשיו אני מסתדר עם כל אדם באשר הוא וגם מפסיק לנסות להפוך את עצמי לכל כך שונה ומוזר אבל מנסה גם לא לאבד את עצמי בכל זה.

מה שכן זה קצת דופק אותי מבחינה אומנותית אני מנסה להכין לי תיק עבודות חדש, של מי שאני עכשיו. אבל אני מרגיש שמי שאני זה לא מי שבתי ספר לאומנות מחפשים ואני כרגע בצומת של האם אני רוצה לשקר ולהתקבל למשהו שלא מתאים לי או להיות אני ולקוות שזה מספיק.

כמה רחוק אני מוכן ללכת עבור התואר שהוא החלום שלי מאז ומעולם? האם אני מאבד את המיוחדות שלי רק כדי להרגיש שייך? ולמה לעזאזל כולם רוצים שאני אעשה יצירות על הסכסוך הישראלי פלסטיני או שואה, זהו, זה כל מה שאנחנו בתור ישראלים? לא אוהבים פנטזיה, נוף, לא חולמים? רק מלחמות עבר ומדינה? אני לא יכול להיות ישראלי שלא מעניין אותו הדברים האלה? האם זה מוריד ממני בתור אזרח?

מסקס לפוליטיקה ואומנות, מה ניסגר איתי היום. אני מניח שאולי לא לגמרי השתנתי, עדיין במירוץ להרגיש קבלה על ידי הסביבה ועל ידי עצמי.