שלום חברים!

אני יודעת שלא הייתי פה הרבה, אבל תקופת הבגרויות הגיעה ולצערי אין לי זמן לכלום..

בכל מקרה הנה קטע קצר שכתבתי השבוע בזמן הקצר שמצאתי לי.

עליי לציין שהכל פרי דמיוני ואין לזה שום קשר למציאות. וכמובן שאני חייבת לתת קרדיט לחברה טובה שלי שעזרה לי בכתיבת האגדה שנמצאת פה בסיפור (למרות שהוא נכתב למשהו אחר לגמרי חיחי)

הוא נכתב למעין תחרות מסויימת באיזשהו פורום...

אז הסיפור שלי:

הכתר האבוד

"דודה עמליה, אולי תספרי לנו עוד אגדה אחת? סיפור אחרון ואנחנו מבטיחים שנלך לישון."
"כן בבקשה דודה!" קראו ביחד כל הילדים, מהקטן לגדול, ויצאו מחדריהם.
כולם התיישבו במעגל סביב עמליה, על יד המדורה, והביטו בה בציפייה רבה.
"בסדר גמור," הסכימה בחיוך, "סיפור אחרון ואז כולם לישון, מובן?"
"כן דודה עמליה," אמרו כל הילדים במקהלה וחיכו לתחילת סיפורה.
מעולה, אם כך נתחיל," אמרה עמליה והביטה באש הבוערת לה.
במשך כמה רגעים הייתה דממה, ורק פצפוץ האש ורשרושם העדין של העלים מסביבם הפר את הדממה.

"פעם, לפני שנים רבות מאוד באנגליה, חי לו מלך גדול ומפורסם מאוד, העונה לשם המלך ארתור," החלע עמליה את סיפורה, וכל הילדים שתקו והביטו בה, "למלך ארתור הרפתקאות רבות ומפורסמות, וביניהם גם המסע המפורסם ביותר שלו – מסע חיפושו אחר הגביע הקדוש של ישו. אך סיפורי מתמקד במשהו אחר, אגדה עתיקה שהתרחשה לאחר מותו של המלך הגדול. סיפור האגדה של הכתר האבוד."
קולות הפתעה וסקרנות עלו מפיהם של הילדים, דבר אשר העלה חיוך על שפתיה של עמליה.
"לאחר מותו של המלך ארתור צצה בקרב אנשי הכפר השאלה הגדולה מכל : "מי ינהיג אותנו עכשיו כשאנחנו ללא מלך? מה עלינו לעשות?"
כפי שניתן להבין מכך אנשי הכפר היו יותר מדי תלויים במלך ולא יכלו להסתדר בכוחות עצמם.
מרלין, אחד ממקורביו של המלך ארתור הידוע גם בתור 'הקוסם מרלין', ישב בביתו שעל יד הטירה והביט בעצב בכתר שהמלך השאיר מאחוריו.
הוא ידע שלא יישאר בחיים זמן רב כדי לחפש את היורש הבא של ארתור, וידע כי עליו למצוא פיתרון.
לפתע, צץ במוחו רעיון.
הוא לקח את הכתר וכישף אותו. פשוט כך.
הוא נתן לכתר הוראה אחת בלבד אך מדוייקת למדי, לחפש ולמצוא את יורשו של המלך ארתור.
שנים לאחר מכן, לאחר מותו של מרלין, אבד הכתר.

"קומץ קטן מאוד של אנשים ידע אודות הכתר ונתרמו למען החיפוש אחריו. אך האנשים היו תעבי בצע, וכל מה שרצו היה את הכוח והשליטה שיעניק להם הכתר ברגע שימצאו אותו.
רבים חיפשו אותו ורבים נכשלו בחיפוש. חוץ מנער אחד."

"נער אחד? זאת אומרת שהם מצאו את מלכם?" קפצה בהתרגשות אחת הילדות הקטנות.
לאט לאט ילדתי, עדיין לא סיימתי," אמרה עמליה בחביבות וחייכה. "טומי, נער צעיר ופשוט המגיע מכפר קטן הנמצא על אי בודד שכמעט לא מודעים אליו, יצא לטייל על יד שפת הים כמו בכל בוקר.
לפתע נצנוץ זהב קטן בזוית עינו משך את תשומת ליבו. הוא הפנה את מבטו ונתקל במערה קטנה וחשוכה על צלע הר קטן.
הוא אימץ את עיניו אך הנצנוץ כבר כבה ונעלם.
"בטח סתם מטבע או משהו," החליט הנער. אך סקרנותו גברה עליו.
במהרה נכנס הנער למערה החשוכה, וגישש מסביב בחיפוש אחר הדבר שנצנץ.
המערה הייתה מאוד חשוכה. טומי כמעט לא ראה דבר, עד שלפתע נתקל במשהו מוצק ונפל ארצה.
"אאוץ'," אמר בכאבוהסתובב להביט בחפץ המוזר בו נתקל, "מה זה?" תהה והרים את החפץ המוזר.
החפץ דמה ל..."

"הכתר! זה היה כתר האבוד!" התפרץ נער אחר לדבריה בהתרגשות.
"נכון מאוד דניאל, בהחלט היה זה הכתר." אישרה עמליה בחיוך.
"ומה אז? הוא הפך להיות מלך?"
"לא בדיוק.
טומי יצא מן המערה ויש על סלע גדול בקרבת במים. הוא החל לבחון את הכתר מכל כיוון, ניסה להבין מה פשר הדבר.
"טומי," שמע לפתע קול בס ועמוק קורא לו.
היה נדמה לטומי שהקול הגיח מתוך הכתר!
מרוב הפתעה ובהלה טומי כמעט הפיל את הכתר, אך בכל זאת ניסה לייצב אותו בין ידיו. "כ-כן," הוא גמגם בחזרה והרגיש מאוד מטופש שהוא מדבר אם כתר.
לפתע דמות מוזרה החלה להתגבש מולו. זו הייתה דמות של אדם זקן מאוד שהיה לבוש עם גלימה מוזרה. היה לו זקן ארוך וכובע מוזר מחודד.
למרות התלבושת המוזרה של הזקן הוא נראה מכובד מאוד ובעל מעלה גבוהה.
"אני הוא מרלין, שולייתו הנאמן של המלך ארתור."
"מ-מה אתה רו-רוצה?" גמגם הנער בתשובה.
"במשך שנים חיפשתי בעזרת הכתר את יורשו של ארתור," הסביר בסבלנות, "וכעת אני חושב שמצאתי אותו, המלך טומי."
מרלין חייך אליו בחביבות. "אני? מלך? אני לא יכול להיות מלך! אני בקושי מסוגל לגרום לילדים להקשיב לי בכיתה."
"הבט נערי," אמר מרלין והצביע על המים שלרגליו של טומי, "הבט בהשתקפות ותאמר לי מיהו המנהיג שמשתקף כאן?"
טומי הביט בהשתקפות, אבל כל מה שהוא ראה היה עצמו.
"אין פה שום מנהיג," החליט לבסוף, "זה רק אני."
"יש פה מנהיג ועוד איך, הבט! כל אחד יכול להיות מנהיג, אתה רק צריך לראות אותו בתוכך."
טומי הביט שוב בהשתקפות ומשהו התחבר במוחו. הוא חייך כי ידע, ידע מה עליו לעשות.

"טוב זהו זה!" קראה לבסוף עמליה במחיאות כף, "כולם למיטות! זמן לישון!"
כל הילדים רטנו והתגוננו אבל קמו מהאדמה הלחה ופנו בצייתנות לחדרם.
"דודה עמליה," צייץ אחד הילדים.
"כן צייס."
"מה קרה בסוף לנער? מה הייתה החלטתו?"
"זה מה שאתם תצטרכו להחליט," אמרה עמליה, "רק זכור, אם תפקפק בעצמך אנשים יפקפקו בך, אך אם תאמין בעצמך, אנשים ילכו אחריך. כל אחד יכול להיות מנהיג."