The state that I am in

I gave myself to sin
I gave myself to providence
,And I've been there and back again
.The state that I am in

בשעות ריקות אני עוברת בין ראשים ורואה את תוכנם משתקף במראת המסך שמולי. אחד, לבן ומסנוור, מלא בקיתונות שנאה עצמית ומספרים. אחר, שחור ואפלולי, מלא בתיאורים חושניים של דברים שהיו ואבדו. המוזיקה המתנגנת בליבם של האנשים, בלחיצת פליי אחת. שירי אהבה נואשים. שנאה לפלפל אדום ואהבה לאנשים אדישים. רשימת תכונות, האחת קצת מהכל, ויש כמה שהן: ביישנית, מוחצנת, נמוכה וגבוהה, בו זמנית. שלישית, יש לה בבנק המון פוטנציאל שהיא לעולם לא תבזבז. רשימת ספרים נמחקת לאיטה ברשימה צדדית. ציורים בצבעים בהירים, מילים מקוות, מילים מקנאות, מילים שמעלות בי חיוך, מילים שמרתכות לבה בתוכי. מילים לא רהוטות, מסורבלות, צעקות שנפרקות מתחת לכותרת "פריקה". 

ואני, ראשי מרוהט בתמונה של ילדה שמסתכלת לשמיים, ומצלמת ארנב שהרכיבו העננים במקרה. מעין פוסטר של האוס תלוי על אחד הקירות, וציטוט משיר שמתאר אותי. רשימה של דברים שבשבילם עלי להמשיך לחיות.

ואני לא יכולה להסביר, לא יכולה להגיד למה. אבל בגלל המקום הזה אני רציתי לכתוב טוב יותר. להציג את היצירות שלי, את הפחדים שלי, את התשוקות והבושה שלי במקום שקיים במצולות הרשת, לאנשים שמעולם לא פגשתי, קהל אנשים שמורכבים ממילים ומתמונות מצוירות. 

כל שבוע כמעט אני מספרת לפסיכולוגית שלי על המקום הזה. על מה אמרו לי, על מה שאנשים גרמו לי לחשוב, על מה שאני גרמתי לאחרים לחשוב, על סערה שהייתי מהשותפים העיקריים בה פעם, על פרס שהייתי מועמדת אליו. המקום הזה אף פעם לא היה לצד החיים שלי אלא תמיד איכשהו נכרך בהם ונשזר בהם. כשהייתי בת 12 וכתבתי פה על שנאה עצמית וכשהייתי בת 18 וכתבתי על הסדר העולמי שגורם לבנות לשנוא את עצמן. המקום הזה מכיל אבולוציה שלמה של כל כך הרבה נשמות שהופכות כאן למעין אורגניזם שניזון מהפוטוסינתזה שהוא מפיק. 

פעם אמרתי לה, בתחילת הבלוג: "לפעמים אני לא יודעת, אני לא יודעת למה שווה לי לפרסם את מה שאני כותבת, מי יקרא? מה כל זה שווה, אם בסופו של דבר הפנינים נזרקות לחזירים?" (חלק מהמשפט הזה הוא ציטוט מ'כמעיין המתגבר') אבל לאט לאט נוספו לי קוראים קבועים והוספתי בלוגים קבועים, והכרתי פה אנשים שאני לא פחות ממעריצה את הכתיבה והאומנות שהם מפרסמים פה. המקום נתן לי קוראים, וגם אנשים לקרוא. אנשים שאני רגילה שהם מופיעים לי ברשימה בכל פעם שאחפוץ בכך, ובקליק אחד אוכל להסתכל לתוך מה שהם חושבים. אני לא יכולה להסביר כמה אתגעגע אליהם אם הם לא יתפסו יותר את הפינה השקטה הזאת בחיי. 

"נתתי את עצמי לחטא, נתתי את עצמי להשגחה אלוהית, והייתי שם וחזרתי שוב, למצב שאני בו."

תרגום גרוע ככל הנראה אבל חשוב לי לכתוב את זה בעברית. כי כשמקדישים את חייך לחטא, לתשוקה, לכתיבה, וכשכל זה תלוי בכך שהמקום היחיד שהרגשת בו שייך, שמאפשר לך את זה, לא יעלם לך, והוא נעלם... אז, אתה חוזר למצב שהיית בו לפני. המצב שבשלוש אותיות תמציתיות - נקרא:

לבד.