כריסטיאן היקר- סיפור בהמשכים

פרק אחד- עשר

שרה מעדה על עקביה. היא שנאה מסיבות. היא שנאה את ג'רמי. היא שנאה כתבות חדשות. היא שנאה עקבים.
והכי היא שנאה את לואי האריס.
היא רצה במעלה המדרגות, רגליה דואבות.
ג'רמי בטח אחריה. היא ברחה ממנו כשלחש באוזנה "אני מסיע אותך היום הביתה, תתכונני." היא שנאה את זה. היא לא יכלה לסבול את זה. כשהאוויר הצונן הכה בפניה, האטה ונשענה על קיר בכניעה. הוא עוד מעט יגיע, והיא תצטרך לעשות מה שיגיד.
למה? למה נקלעה לזה בכלל?
ידיה רעדו והיא שפשפה אותן זו בזו, לא מהקור, אלא ממתח.
"שרה, זה לא היה אלגנטי." ראשו הבלונדיני התקרב במעלה המדרגות, בשלווה ובלי כל רושם שהוא ממהר.
היא פשוט המשיכה להתנשף, נועצת מבט בחשכה.
ג'רמי יצא מהבניין ונעמד מולה. הוא הניח את ידיו על מותניו.
"שרה, חשבתי שאנחנו מתחילים להבין אחת את השני." הוא אמר בקול מאוכזב מעושה.
היא טלטלה את ראשה. "אני לא מבינה אותך." אמרה חלושות.
הוא צעד לקראתה צעד מאיים. "את בטוחה?" הטה את ראשו.
שרה סקרה אותו, מחפשת רמזים למה שיקרה עכשיו. היא פשוט לא הצליחה לקלוט את הרמז, כנראה.
היא ויתרה והשפילה את מבטה. היא רצתה נואשות להגיע הביתה כבר. שמניטה תכין לה שוקו חם ועוגיות, והיא תוכל לשכב במיטתה ולחשוב על גורלה המר.
עיניו היו צללים שעקבו אחר מבטה ואיזו הבעה משונה בהן גרמה לה לחשוש ממה שיעשה.
הוא התקרב עוד צעד. יותר מידי קרוב. זה לא שהיה מכוער. הוא נראה בסדר גמור, אבל לא היה מישהו שרצתה להתרחק ממנו יותר מג'רמי.
"אל תעזי לזוז, שרה טריי." לחש ורכן אליה.
שרה עצמה את עיניה כשהבינה שהוא מתכוון פשוט לנשק אותה.
מה, ג'רמי דלוק עליה? למה? ולמה לסחוט אותה בשביל למשוך את תשומת ליבה?
איזה מין בנאדם שפוי היה עושה את זה?
שפתיו פגשו בשפתיה והיא לא יכלה לשאת את זה. בגועל היא הטתה את ראשה ושפתיהם התנתקו.
ג'רמי נהם ברוגז. "אמרתי לך לא לזוז!" הוא תפס בתקיפות את שערותיה האסופות ואת עורפה ואחז בפרקי ידיה בחוזקה.
שרה התפתלה מעט. "די!" ניסתה להגיד, אבל שפתיו שוב תפסו את שפתיה.
כל התנגדות מצדה נתקלה בקיר של גופו שמילא את כל שדה ראייתה.
הצילו! חשבה נואשות.
היא נאבקה יותר חזק והוא רק הידק את פניו לשלה.
דמעות מילאו את עיניה ודבקו בריסיה.
זה בכלל לא שינה לו. הדמעות חרצו שבילים של בהלה על פניה והוא המשיך לטעום אותה, כאילו מתענג.
אחרי כדקה, שנראתה כמו נצח, הוא התנתק ממנה וחיוך מרוצה על שפתיו.
שרה נצלה את ההזדמנות, הכתה אותו בבטן בכל הכוח שהצליחה לגייס במצבה המבוהל, חמקה מידיו והתחילה שוב לרוץ, הדמעות עדיין זולגות בשקט והבכי נחסם על ידי הבעתה.

שרה יצאה מהמונית, מודה לאל שזכרה להביא מספיק כסף כדי לחזור הביתה.
היא הלכה, נעליה בידיה, פתחה את השער שנשאר סגור והתקדמה לעבר דלת הכניסה.
היא נשמה עמוק לפני שנכנסה, מוחה את הדמעות מלחייה.
הנה, מניטה ממש מעבר לדלת, יופי. אולי יש עוד תקווה שמשהו יהיה בסדר.
שרה פתחה את הדלת ושלחה יד להדליק את האור.
המנורות נדלקו תוך כמה הבהובים והיא נתקלה בבית ריק לגמרי.
"מניטה? מניטה!" שרה רצה את המטבח. שרר שם חושך.
לא. זה לא הגיוני. מניטה הייתה מחכה לה. מניטה לא הייתה נוטשת אותה. היא הייתה רוצה לשמוע בדיוק מה קרה, איך הייתה ההופעה, המסיבה, למה אליס היא הבנאדם השני הכי שנוא על שרה בעולם, אחרי ג'רמי, כמובן...
"אמא! אמא!!!!" צעקה שרה וצעקתה הדהדה בבית הגדול, החלול.
"שרושקה, חזרת. כבר אחת!" אימה ירדה במדרגות בתנועותיה המלכותיות.
"אמרת אחת וחצי." התגוננה שרה ומיהרה אל אימה לבקשת נחמה. "איפה מניטה, אמא? למה היא לא חיכתה לי?"
אימה הזעיפה את פניה. "אני לא מספיקה לך?" שאלה בקרירות.
שרה נשפה בתסכול. "לא התכוונתי-"
"גם בשביל אבא שלך לא הספקתי, את יודעת?" אימה הלכה לסלון, כתפיה שחוחות, שום דבר בתנועותיה לא מחווה מלכותיות. "הוא מצא לו איזו מאהבת צעירה וקלילה, העדיף אותה על פני. ועכשיו, גם את מעדיפה את המבשלת הזקנה על פני אמא שלך, אחרי ערב חשוב כל כך! מה אני אמורה להרגיש, שרה, מה?" אימה נחתה על הכורסא הקבועה בה נהגה לשבת בייאוש וטמנה את פניה בידיה.
שרה נרתעה והרגישה כאילו הוכתה ברק. "מאהבת? אוי ואבוי..." היא לא מצאה מה להגיד, היא עדיין לא הבינה איפה מניטה ולמה הכול חייב להיות מסובך כל כך.
"ופטרתי את מניטה, רק שתדעי. עכשיו זה רק שתינו." אימה הרימה אליה עיניים אדומות מדמעות.
"למה לא נתת לי להגיד שלום?" לחשה שרה, הדמעות חוזרות בשטף.
"ככה." אמרה אימה בקול קפוא.
"איזה כיף להיות איתך לבד בבית." מלמלה שרה תוך כדי בכי ונמלטה במעלה המדרגות לחדרה.

ביום למחרת, שרה נשארה בבית בלי לענות לאס-אם-אסים והטלפונים מחברותיה.
ג'רמי בטח ממש מרוצה שהצליח להבהיל ולשבור אותה ככה, חשבה שרה והצטערה קצת על שיחשוב שהיא פחדנית.
בערך בשתיים- עשרה בצהריים, כשהתחיל להיות לה ממש משעמם, והיא לא הצליחה למצוא את אימה בבית, ולא השיגה אותה בטלפון, אספה את הארנק שלה ויצאה אל הקניון, מרגישה חלולה מבפנים אך באותו זמן כל כך מלאה שעוד רגע תתפוצץ.
היא הגיעה לקניון ושוטטה, בחנויות המוכרות. עד שנמאס לה לשוטט במקומות בהם הסתובבה תמיד מוקפת חברות וצוחקת ופתאום צדה את עינה חנות קטנה עם שלט מקושקש שקראו לה "השיער המשוגע".
שרה משכה בכתפיה והלכה לחנות, בוחנת את הבובות בחלון הראווה, עם שיער צבעוני וזוהר. לאחת היו שערות בצבעי אש, לאחת ראסטות סגולות, לאחרת תספורת קצרה שנראתה כמו מזרקה של כחול וירוק. התלהבות בלתי מוסברת תקפה את שרה והיא נכנסה לחנות.
הריח מיד הציף את נחיריה. ריח חזק של ספריי, ולק.
המוכרת הייתה דקיקה, לבושה מינימאלי, ועורה מחורר עם מיני עגילים ופירסינג.
"הי, ילדונת, נראה לי שטעית בחנות." אמרה.
שרה חייכה, בהביטה בכל האביזרים שנתלו מכל מיני מקומות משונים מסביבה. היא העבירה אצבע על צמה ארוכה מלאה חרוזים.
היא צפתה בארון המלא קופסאות, שפסים על המכסים סימלו איזה צבע בדיוק יש בהן.
היו שם כל הצבעים שאפשר לדמיין- כל כך הרבה אפשרויות, ששרה התמלאה לפתע בשמחה שחשבה שלא תרגיש שוב.
היה שם כחול, וסגול, וורוד, וכתום, וירוק, וג'ינג'י, וחום ושחור וכסף וזהב...
שרה כמעט צחקה.
היא פנתה אל המוכרת בהחלטיות. "דווקא הגעתי בדיוק למקום שרציתי להיות בו."
המוכרת נראתה מופתעת אבל חייכה.
"מה היית רוצה?" שאלה ויצאה מאחורי הדלפק.
שרה שוב העיפה מבט בסביבתה.
"כמה עולה לצבוע פסים?" שאלה, עיניה נוצצות.