האם זה אפשרי להפרד משני אנשים שהיוו חלק עצום בחיי
ולא להתגעגע ולא לרצות ליצור איתן קשר?
כשמ' וש' עזבו לצבא, באתי לגיוס שלהן, חייכתי וחיבקתי אבל ראיתי שאני והן לא באותו ראש
כבר חודש לפני כן לא שמרתי איתן על קשר, והן מצאו להן חברה חדשה לצאת איתה לברים ולהשתכר ולהקיא,
בזמן שאני ישבתי בבית, בכיתי, נכשלתי וישנתי.
לא רבנו, לא פגענו אחת בשניה, לא קרה כלום. פשוט הפסקתי לצאת. כנראה שזה היה מספיק.
או שאולי זה היה כבר דפוק קודם לכן?
אז באתי לגיוס. כדי לסגור מעגל. לא רק איתן, אלא גם עם שנתיים בחיים שלי שביליתי איתן. בעיקר עם מ'.
היינו כלכך צמודות אחת לשנייה- הכל עשינו ביחד.
ההערצה שלי אליה הפכה לרעות אמת ואהבה הדדית בין שתי חברות שיכורות ומטומטמות ששומעות את אותה המוסיקה, שותות את אותה הטקילה ומסתבכות באותו סיפור דפוק עם המשטרה.
והנה היא, בגבעת התחמושת, מחבקת אותי והולכת ואמא שלה מסתכלת עליי ושואלת אותי, עם אותו המבטא הדרום-אמריקאי שלא השתנה מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותה- "זהו?" ואני מסתכלת עליה, ומרגישה שאולי זאת הפעם האחרונה שאראה אותה
"זהו" אני עונה לה, בחיוך קטן ויוצאת לעשן.
הן מחוברות לפייסבוק, אני יודעת שהן בבית ועדיין אין בי שום רצון להתקשר או לשאול "איך הצבא?"
כי כשהן היו שיכורות בלעדיי, הן לא הקדישו רגע בחייהן כדי לשאול אותי "איך החיים?"
זה הגיוני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בימבה.