אז אמרו

פעם הייתי יכולה למצוא בהכל יופי,

והייתי מהבנות האלה שיכולות לעשות רשימה ארוכה של

"דברים קטנים שמשמחים אותי"

אבל היום, אני מהולה רק בשנאה

וכל מה שאני יודעת זה רק איך לשנוא ולכעוס ולהרוס ולקנא

הלוואי ויכולתי להזכר מה פעם שימח אותי כלכך

הלוואי שיכולתי שוב להרגיש את מה שהרגשתי אז...

אבל אני פשוט לא מצליחה

אני מסתכלת על העולם בעיניים אחרות

וכלום לא משמח אותי יותר,

אני רק ישנה וישנה כמו קינו מ"אופוריה" ואפילו לא קמה לבית ספר או לבילויים

הלוואי שהייתה לי פה סיגריה.

ואם יכולתי הייתי חוזרת לתקופה שבה יכולנו לשתות כל הלילה ולהרדם ב3 

והיית הולכת לעשות בגרות ב8 והיית חוזרת והייתי מתעוררת ושואלת אותך אם הספקת לקום לבגרות

ואת היית מחייכת אליי חיוך עייף ומסטול ואומרת שהספקת כבר ללכת ולחזור והיינו חוזרות לישון

והייתי מתעוררת ב12 וגוררת את עצמי הביתה עם ההאנגובר של החיים

ועכשיו את בכלל לא פה והייתי בטוחה שזה הזמן הכי יפה בחיים שלי אפילו שהכל היה בזבל