Electrified 2.0

כן. למען האמת אני אוהב את יום העצמאות.

הוא חג מאוד חשוב לדעתי. חג שמכריח אותך לחשוב טיפה יותר על העבר.יותר מכל חג יהודי-עברי.

אני באמת אוהב לשבת ולראות סרטים ישראלים ישנים, לשמוע שירים נוסטלגיים ברדיו ואפילו סתם לשבת ולראות סרט תיעודי על הכרזת העצמאות.

יש בה משהו, בתקופה הזו, שחסר לי אפילו שמעולם לא חוייתי אותו.

אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה - זה לא זה. לא בא לי את זה. בא לי את העבר.

איפה הימים שהתמקדו במוזיקה ולא במכשיר שמשמיע אותה? היכן הימים שמיכל דלק מלא עלה כמו שעולה חפיסת סיגריות היום? איפה הם הימים שכתבנו מכתבים אחד לשני ולכל מילה הייתה יותר משמעות מלאלף הודעות What'sUp ביחד?

ראיתי עכשיו את "הלהקה" במקרה עם ההורים שלי. אני כל כך אוהב את הסרט הזה. לפעמים אני פשוט רוצה את כל זה.

את המדים הישנים, את הבסיסים הישנים, להיות חייל שבאמת יודע איך זה להרגיש מחוץ לבית, אוטובוס ישן ומפויח ופשוט...את רוח הדברים שהיו פעם.

זמר גדול אני לא ומכונת זמן אין לי נכון לכרגע, אבל איכשהו אני חולם על האווירה הזו - של טלוויזיה אחת, של התרגשות כל כך גדולה מכמה שירי ארץ ישראל מסכנים שמבצעים אנשים בגיל שלי. זה חסר לי.

ואם נחזור רגע לעצמאות, אז אף אחד כבר לא מרגיש אותה כאן.

אף אחד לא חושב מהי עצמאות עבור אנשים שנלחמו כדי לשחרר את המדינה הזו, אף אחד לא חושב על המחתרות, על הסליקים ועל הפעולות הגדולות והאולי נאיביות של דור החלוצים. דור של אנשים אידיאליסטים, מלאי תשוקה ובמידה מסוימת גם די רומנטיים. אף אחד כבר לא מעריך מאבק למען עצמאות, למען חופש. אותו חוסר הערכה, גורם לנו להיות עיוורים לרצונם של העמים הסובבים אותנו לאותו החופש, לאותה העצמאות.

אם הייתה תקופה שהייתי בוחר לחזור אליה לאורך תקופת הקיום של הלאום הזה, היא ללא ספק אותה תקופה יפה של השנים שלפני קום המדינה.

יש משהו בסרטים הישנים השחורים-לבנים-צהובים האלה שמרגש אותי.

אותם עולים חדשים שמעבדים את האדמות, כותבים שירים, מתאהבים, נפרדים, נלחמים, בוכים ובמצבים מסוימים גם צוחקים.

לפעמים אני נוסע ברכבת ומסתכל מהחלון על כל הדבר העצום הזה.

על הכבישים, מסילות הברזל, הבתים העצומים, עמודי החשמל. זה כל כך לא טריוויאלי, כל כך מופלא.

ועם הזמן, גם את הפלא הזה שוכחים, יחד עם ההוקרה על העצמאות ועל החופש.

אין מה להשלות את עצמנו - אני לא לוחם בפלמ"ח ואני לא יושב וכותב מכתבים.

אבל יש בי געגוע. געגוע לתקופה ישנה וטובה ובעיקר געגוע לערכים שלה שכבר לא איתנו היום.

ביום העצמאות השנה ראיתי יותר מדי דברים שהוכיחו אותי על געגועיי.

הפושטקים ברכבת שעשו מעצמם ביזיון ודנו בינם לבין עצמם במקומות שבהם יוכלו לשתות ולעשן בקרון מבלי שיתפסו אותם, חבורת הערסים שנסעה במהירות בשדרות רוטשילד בת''א, באותו הרחוב שבו הוכרז על הקמת המדינה בבית מס' 16, וצעקו בקולי קולות "גם אני עם דוד הנחלאווי", על האנשים האלה שזורקים זבל על המדרכה ועל הכביש בעיר העברית הראשונה שאבות אבותיהם לא חלמו להגיע אליה.

וכל הזמן הזה ניסיתי לחפש.

לחפש קצת את היופי הזה של יום העצמאות. קצת הערכה. או אפילו, לראות חבורה קטנה של ישראלים מרימים כוסית לכבוד המדינה.

ולא, כל מה שראיתי היה חבורה של נערים בלי חולצות עולים על אוטו של ברסלבים וחוסמים את הרחוב בבהמיות.

אין יופי. יש געגועים.

כמה אירועים מכוננים קרו השנה וגרמו לי להרהר על המהות של המדינה הזו.

בתחילת השנה, מהומה רבה קמה בקרית טבעון לאחר שמורה לאזרחות העז לדבר רעות על צבא ההגנה לישראל.

כי במדינת ישראל של שנת 2014 אין מקום למי שמכפיש את הצבא, וזה בכלל לא חשוב שבשורותיו משרתים אנשים שאין להם כסף לאוכל ואנשים שלא מסכימים בכלל עם דרכו. העיקר שלא ידברו על זה בשיעורי אזרחות. זה בכלל לא חשוב שהחיילים של אותו הצבא יפשטו את מדיהם ולא יצליחו לכלכל את עצמם, ללמוד באוניברסיטה או לרכוש דירה, בעוד אחיהם לנשק יוכלו לבנות בית ביצהר, לקבל הטבות מס מהממשלה ופשוט ללכת ולתקוף חיילים שמגנים עליהם אם הם הם לא "באו להם בטוב" באותו יום

אותה התלמידה מקריית טבעון שהציתה את הפרשה, הרגישה כנראה על גג העולם, פטריוטית ומגנת המולדת כשהיא מחובקת יחד עם מיכאל בן ארי.

אתם/ן מבינים/ות את האבסורד? זה ציוני ופטריוטי לסתום פיות לאנשים, זה לגיטימי לסתום פיות לאנשים, זה לגיטימי לאיים על חיים של אנשים רק כי הם אמרו את מה שהם חושבים.

זה בסדר לתמוך בכך שחייל מהנח''ל דרך נשק על פלסטיני ועבור חלק זה לגיטימי לתמוך בצבא על כך שהעניש אותו. אבל אף אחד לא בא ושואל את עצמו, מה החייל הזה עושה שם? למה הוא בכלל הגיע למצב הזה? מי שלח אותו לשם? האם הוא יודע למה שלחו אותו לשם?

האשמה היא לא על החייל ולא על הפלסטיני. היא על הסיטואציה ועל מי שהביא אותנו אליה.

היא על מי שמאלץ אותנו ללכת בדרך הכוח והכיבוש והיא על מי שמאלץ את בני עמו לקום ולהתקומם נגד אותו הכיבוש בצורה חמושה.

האשמה היא על חוסר הנכונות ההדדי להגיע להסדר. האשמה היא על אלה שנוח להם מדי במצב בו הם נמצאים.

ובאותה שורה של אירועים מכוננים, לבי נחמץ כששמעתי על מותה של מייסדת החברה האזרחית בישראל, ח''כ לשעבר שולמית אלוני.

איני יודע בדיוק אם אלוני הספיקה לשמוע על פרשיית אדם ורטה לפני מותה אך אני מקווה מאוד שלא.

אותו מקצוע הנושא את השם "אזרחות" הוכנס לבתי הספר במדינת ישראל בזכותה של אלוני. אישה שהקדישה את חייה לייסוד חברה צודקת יותר במדינת ישראל, אישה שרצתה ללמד את האזרחים במדינה הזו חוק ומשטר מהם וללמד אותם לפצות פה לנוכח מעשי איוולת.

ספק אם אותה תלמידה חיננית מקרית טבעון, הייתה מאפשרת לעצמה להגיד אף לו מילה אחת ללא פועלה הרב שולמית אלוני, שהראתה למדינת ישראל, "יהודית ודמוקרטית", דמוקרטיה מהי.

היא הייתה אישה בעולם של גברים במדינה מצ'ואיסטית ומיליטריסטית. היא לחמה לשחרור המדינה בתקופת המחתרות, לימדה עולים חדשים והקדישה את חייה ליצירת מקום הוגן יותר וחברה צודקת יותר.

בזכות שולמית אלוני, אני יכול להיות הומוסקסואל מוצהר במדינת ישראל, שכן היא העבירה בשנת 1988 חוק המבטל את "האיסור על משכב שלא כדרך הטבע" בכנסת. היא התעמתה עם החרדים, עם מחפשי הקרבות, עם הגנרלים ועם כל אדם שנכון היה לפגוע בחופש של אזרח אחר.

מכל אנשי הציבור שהלכו לעולמם בתקופה האחרונה, מותה של שולמית אלוני כאב לי מאוד אישית. הוא כאב לי כי הוא סימל עבורי סיומה של תקופה.

אותה תקופה אליה אני מרבה להתגעגע, הלכה לה ולא תשוב.

עוד מספר חודשים אסיים את השירות הצבאי שלי ויום העצמאות הוא תחנת זמן קרובה מאוד לתאריך השחרור.

זה לא היה יום עצמאות טוב בשבילי, על אף שנהנתי מאוד עם חבריי בערב וקיבלתי יום חופש מהצבא. זו לא הייתה שנה טובה למדינה הזו.

ואף שאני מנסה כל הזמן לחפש את הטוב, את התום ואת התקווה הזו שאנחנו כל כך מייחלים אליה, זה רק נהיה יותר ויותר בלתי אפשרי.

אפרופו ענקים שאינם עוד.