על החיים ועל מה שלידם

הוא אמר לי שהוא לא משורר .
הוא, שריפד לי את חיי באמרות נפלאות, בסיפורים, במשלים, באגדות שלא ידעתי לפני ,
אמר לי שהוא לא משורר .
אתה אוהב אותי? שאלתי ,
בואי נתחתן, אמר .
לא, אבל קודם - אתה אוהב אותי?
אני לא משורר, אמר .

ושוב, כמו כל כך הרבה פעמים לפני כן, שלהבת הנר ליוותה אותנו, וראינו אותה
וידענו שהיא קיימת, שלנו, לתמיד.
כבה את הסיגריה, אמרתי לו, אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה, עוד תהיה פה שריפה.
אני לא מעשן, הוא אמר, למה הדלקת גפרור?
אבל, אני לא…  אמרתי…
ואז, באחת ראינו את השלהבת ההיא, אמיתית כך כך, לשניות, ואחר חדלה.
נאלמנו מהיראה, והפחד נורא ההוד, ברגעים ההם.
צ´וּפִיקָה, בואי נתחתן …
לא נוכל להתחתן, אמרתי, אתה יודע, אבל אוהבת אותך כל כך,
ורוצה כל כך שתבנה לך בית, תגדל ילדים…
ולפני שהלך, אמר - היזהרי מביצי יונקים. ככה אמר, במקום שלום..  ´היזהרי מביצי יונקים´

ואחר כך עוד ראיתי אותו, מידי פעם, לעיתים לבדו, לעיתים עם מישהי,
החלפנו מבט, והמשכנו הלאה. גרנו קרוב. מפעם לפעם נפגשתי עם ידידים משותפים שהיו לנו ושמעתי שהתחתן, גם עבר דירה, ושמחתי בשבילו, באמת.  מן הסתם סיפרו לו שגם אני בניתי לי חיים אחרים…

לפני כחודשיים, שוב פגשתי ידיד משותף.
מה שלומו - שאלתי,
הוא בבית החולים, אמר, מצבו לא טוב, שאל עליך, למה שלא תבקרי אותו? - אמר.
ומממ מממה עם אשתו? - שאלתי. היא יודעת? היא תסכים?
בואי, נסע אליו, אמר.

הוא שכב שם, מחובר לצינורות ומעורפל מעט. אמו שזקנה כל כך מאז ראיתי אותה לאחרונה, עמדה בסמוך. ברכתי אותה לשלום. "אני כל כך מצטערת", היא אמרה לי.
נדתי בראשי. לא ידעתי מה לומר…
נגשתי אליו, אחזתי בידו.  מה שלומך, איש? 
צ´ופיקה, הוא אמר, החזיר לחיצה לידי, צ´ופיקה, גם איתו אתם רואים את השלהבת?
לא, השלהבת זה היה רק אתך, איש, ואתה - אתכם היא מלווה? 
לא, הוא אמר, וצחק צחוק ענק, מתגלגל.
ששש… תיכף תעיר את השכנים, תרעיד את המוניטור, תזעיק את האחיות, אמרתי,  עזוב אותך מאש, משריפות, איך אתה מרגיש? הנה, אמא שלך פה, וידידך,  ואיפה היא ? העזתי ושאלתי.
היא עזבה, הוא אמר.   שאלתי אותה, ערב אחד, מזמן: אוהבת? אני לא אחות רחמניה, היא אמרה, והלכה.

12/2000

©  כל הזכויות שמורות

פורסם במקור ב-19 בדצמבר 2003.

אויייייייי, לראות את זה שוב עכשיו אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין צובט לי בלב.  וזה לזכרך, איש.   י. היקר.