על החיים ועל מה שלידם

הקטנה סיפרה לי שהיא רכשה כרטיסים לפעילות על הבוקר בספארי. סיור האכלת החיות, עוד בטרם

נפתח הספארי ליום רגיל של פעילות מבקרים. היינו צריכים להיות שם כבר בשעה 7:15, עת יוצא הסיור

לדרך, ברכבת הספארי.

בקישור להלן אפשר לקרוא עוד על הסיור,

http://www.safari.co.il/%F1%E9%E5%F8%E9%ED_%EE%E5%E3%F8%EB%E9%ED_%E1%F1%F4%E0%F8%E9

את הסיור "שלנו" היא הזמינה דרך אתר בשם הייטק זון (להלן).  לי אין גישה לאתר, אבל לה יש,  

https://www.htzone.co.il/index.asp

וכנראה שדרך האתר הזה העלויות הן זולות משמעותית.

התייצבתי אצלם כבר ב-05:30, והצטרפתי אליה ואל שני הנכדים, לנסיעה לספארי.

הסיור יצא די בזמן, אחרי בדיקת נוכחות, רישום, וחלוקת מקומות הישיבה ברכבת.

את רוב הסיור עשינו תוך כדי נסיעה, עם הרבה הפסקות, חלקן לראות כיצד המטפלים שבספארי

מחלקים את ארוחת הבוקר לחיות השונות, חלקן כאשר אנחנו המשתתפים לקחנו חלק בחלוקת המזון,

וחלק מההפסקות לסיור רגלי, לזמן מה, ואז שוב חזרה לרכבת.  בתום הסיור מי שרצה יכול היה

לחזור בצורה עצמאית לספארי (מבלי לשלם מחדש כמובן) ולהתעכב קצת יותר על מקומות שבהם

עברנו ביעף. היות ולנו היו תוכניות אחרות להמשך היום, אנחנו בחרנו לחזור. 

אז הנה, קצת צילומים משם -

  הנקבה היא זו עם הקרן הארוכה יותר.

איך שנשמע הטרקטור עם החציר התקבץ עדר די גדול של אנטילופות לארוחה.

נראה כאילו צילמתי רק אותן, סתם כי אני די אוהבת אותן, והן נראות די פוטוגניות.

 

ה"גושים" שבתוך המים הם היפופותמים, ומי שמביט בהם הוא ע', נכדי.

כמובן שיש גם טרמפיסטים אקראיים שנהנים מהארוחה, ולמרות זאת מחכים יפה לתורם.

היה קשה לצלם אותם. החבאנו להם את האוכל בכל מיני חורים, על הענפים, ומתחת לשורשים ובכל מיני פינות מסתור. הם מצאו במהירות. ולא התלהבו לדגמן.

אולי אפשר להבחין בין שתי הפילות הגדולות גם בגור פילון . 

צילום אחרון -

אצל הנכדים בני 7 וכמעט 9 נרשמה התלהבות מהטיול, ושביעות רצון, ואפילו כיף. 

כך גם אצל אמא שלהם ואצלי - להלן: סַבְטוּשׁ .   בהחלט מומלץ, יש להזמין סיור מראש.

המשך חג נעים לכולכם, אני בחופש בימי חול המועד, ומתוכננות לי כל מיני פעילויות,

וחלק מתכננים בשבילי. כך שיש בזה גם מומנט הפתעה.  סוג של.

פעם, לפני המון שנים היו לי קצת בעיות בעבודה, שדי עצבנו אותי. אבל איך ששיתפתי אנשים
משם שאני הולכת לדבר על זה או להעיר או להתרגז או לשוחח עם מישהו "מעל", תמיד היה 
זה שאמר לי או זו שאמרה לי "תבליגי תבליגי". אז הבלגתי פעם ועוד פעם ועוד המון פעמים.
ובאותה תקופה זה ממש לא היה לי פשוט להבליג.

כשסיפרתי את זה לידיד טוב שלי הוא אמר - "בפעם הבאה שיגידו לך 'תבליגי תבליגי'
את יכולה להגיד להם שבאוזנייך זה נשמע יותר כמו "יאללה בלגנים". "הצליל של
ה'תבליגי' מזכיר לי 'בלגנים' - תגידי להם". מה שאומר - סוג של אישור לפתוח
בכל זאת את הפה, בלי לחשוב כל כך על השלכות בפוטנציה. אז באמת כך היה - השתמשתי
בהצעתו  וב"תבליגי תבליגי" הבא, אמרתי בדיוק את מה שהוא הציע. וזהו. ויותר אף אחד
לא העז לומר לי את זה. אבל -

לא פעם יצא לי להגיד את זה לעצמי או לחשוב את זה לעצמי. סוג של "תספרי עד 50" שאמא שלי
נהגה להגיד לי" ברגעים "ג'ינג'יים" שלי. אז הבלגתי המון פעמים.

וגם אתמול כמעט הבלגתי. אבל אתמול בכל זאת היה הבדל אחד -

זה התחיל מזה שנכדי הגדול לקח אותי לצד וביקש ממני לצלם אותם, את המשפחה -

"סבתא - תצלמי אותנו בסלולרי שלי - אותי, את אבא, את ש' (זוגתו),
ואת ל.(אחותו למחצה). אני רוצה את זה בשביל להכין מתנה לאבא ליום ההולדת". 
(לאבא שלו יש יומולדת עוד מספר ימים). כמובן שהסכמתי. "בסדר", אמרתי.
המשכתי להגיש מאכלים לשולחן, וכולם אכלו, והיתה אווירה ממש נעימה.
ואז באיזו "פאוזה" מהאוכל הוא הגיש לי את הנייד, על מנת שאצלם. הפעלתי את המצלמה,
והתכוננתי לצלם.  ארבעתם במילא ישבו סמוכים זה לזו.
בכל פעם שרציתי לצלם אותם לקחה זוגתו של הבן חלק של עיתון והסתירה את עצמה. כך איזה

5-6 פעמים. לא צילמתי כמובן. אבל גם לא הבנתי מה הסיפור, עד שהיא אמרה לי -
"אני לא רוצה להצטלם". "למה?" - שאלתי. "אני לא רוצה". "אבל ... מ' ביקש
שאצלם את כולכם, אז אני לא מבינה למה לא ..." "אני לא רוצה".  ואז גם
ל. נכדתי אמרה - "אני גם לא רוצה".  וואווו, זה חירפן אותי ברמות.
להגיד להם למה הוא ביקש לא יכולתי, כי זו אמורה להיות הפתעה. וממש לא הבנתי
מה הסיפור, הרי במחשב שלי יש אלפי צילומים של זוגתו ושל ל., של ל. לבד ושל הבן
וזוגתו בהרכבים שונים, ופשוט לא הבנתי מה קרה שדווקא כשנכדי האהוב ביקש היא לא
רצתה. זה הפך להיות סיפור ממש מכוער, כאשר גם בני התערב ושאל אותה - "בעצם למה לא?
הוא מבקש כל כך יפה, וזה באמת לא משהו גדול כל כך.". 
"אני לא רוצה להצטלם". היא חזרה ואמרה. בני שאכן יש לו לפעמים פתיל קצר לקח
את נכדי ועזב את הבית. כועס. זוגתו ו-ל. נשארו. המשכתי להגיש קינוחים ושתיה,
וסיפרתי לה את הסיבה שנכדי ביקש שאצלם אותם. לא נראה שזה הזיז לה. הפעם לא יכולתי
יותר להבליג, ואמרתי לה דברים -
אמרתי לה שבטח היא שמה לב איך האמירה שלה ישר השפיעה גם על ל., ושזה עלול להעכיר
את היחסים ביניהם, אמרתי לה שאני לא חושבת שזו היתה בקשה גדולה כל כך, ושנדמה לי
שהיא פשוט הגזימה, וציערה מאד את מ. נכדי, ושזה הכאיב לי באופן אישי ברמות.
ואמרתי לה עוד דברים. כל אותו הזמן היא ספק הקשיבה, מפעם לפעם היא פלטה "את צודקת"
רפה כזה, והסתמסה עם אנשים. לא יודעת עם מי, אולי חברות שלה.

אני קצת שיחקתי עם ל. ופתאום היא קמה, ואמרה שהיא הולכת. כמובן שהצעתי להסיע אותן,
אבל היא אמרה שלא, חברה שלה תסיע אותן.  היא לקחה את ל. והן יצאו. היא בקושי אמרה
לי שלום, וגם ל. לא השיבה לי כשבאתי לתת לה חיבוק ונשיקה.

כל הערב הסתיים בתחושה נוראית. וכל זה רק בגלל שה'תבליגי' שאמרתי לעצמי נשמע לי
יותר כמו 'יאללה בלגנים'.

אני לא יודעת מה עכשיו.