שרגא ואני

שלוום :)

אז לפני שתמהרו להכתיר אותי בתור הבלוגרית בעלת הבלוג המוזנח ביותר (כן כן, ניסיתי לכתוב כאן לפחות פעם בשבוע. לא הלך..)

אני ממהרת להזכיר לכם את נוכחותי ועובדת היותי חיה ובעוטת. פשוט לא ממש עם המון חיים ו/או זמן מספיק פנוי כדי להגיע לפה. למרות שהאמת, לטובתי אני חייבת לציין שזה בכלל לא באשמתי הפעם וגם לא באשמת המחסור החמור שלי בזמן.. זה פשוט שמת לי המחשב. כן כן, פשוט ככה. אתם יכולים לתאר לעצמכם שבועיים כמעט בלי מחשב?! לא! נכון? ידעתי. כן אז כשכבר הגעתי לסף התמוטטות עצבים החלטתי לגייס לעזרתי את אבא. אחרי חצי שעה המחשב עמד על תילו - תקין מתמיד. (בלי עין הרע. טפו טפו טפו)... אז חזרתי :)

היום ה-19.3.13.

מה- 20.12.12 שרגא ואני ביחד. לא בפול טיים אלא בהדרגה, אבל עדיין ביחד. ולכן זה היומולדת הרשמי שלו.

חשבתי שזה פשוט לא הוגן לחגוג רק לי יומולדת בפוסט חגיגי ולשרגא לא. אפילו שחגגנו ביחד ביומולדת שלי!!

בקיצור,

מחר ימלאו לשרגא 3 חודשים. שזה רבע מתוכלת החיים המשותפים שלו יחד עימי. איזה כיף לנו :)

אחד המרגשים.

לכבוד האירוע החגיגי עשיתי עם עצמי קצת חושבים. (אוקיי, גילוי נאות: החושבים הזה בא לי סתם ככה והלבשתי אותו חגיגית על האירוע המשמח הנוכחי..)

ניסיתי להיזכר בפעמים הראשונות עם שרגא:

כשראיתי אותו בפעם הראשונה (ממש אהבה ממבט ראשון, הא? אחד הרומנטיים ;) )

כשלבשתי אותו בפעם הראשונה (לבשתי? לובשים את שרגא? מיכחתי אולי? מלשון מחוך כאילו..? טוב לא משנה, לבשתי זה טוב. אז לבשתי)

כשישנתי איתו בפעם הראשונה (ישנתי זה פרגון ענק למה שקרה באותו לילה. בכנות, כל הלילה ספרתי דקות שייגמר כבר הסיוט הזה)

כשיצאתי איתו מהבית בפעם הראשונה (היי, למה הם מסתכלים עלי ככה? הם בטוח רואים. מה הקשר שיש עלי סווצ'רט, ומעיל, וצעיף, וסוודר, ושלוש גופיות. ותיק מעלי. בדוק הם רואים. תראו איך הם מסתכלים עלי..!!!)

כשכאב לי בפעם הראשונה (טוב נו זה קרה הישר מהרגע הראשון שלבשתי את שרגא. קודם כאב בלב, אח"כ גם בגב..)

השבועות הראשונים עם שרגא היו בלתי נסבלים.

זה ממש כואב. זה מציק. בהתחלה מרגישים כמו רובוטריק. כל תנועה מגושמת ונדמה כאילו כולם שמים לב שמשהו אצלי שונה.

זה לא נכון, לא שמים לב, אבל זו תחושה ועם תחושות לא מתווכחים.

הלכתי ברחוב ומלבד הכאבים הפיזיים הייתי בטוחה שכוווווולם רואים שמשהו לא בסדר איתי. ואז הגעתי לכתה ולקח לי זמן להיזכר שאני צריכה להשתדל להדוף מעלי את כל חיבוקי הבוקר טוב. להיכנס עם ידיים משולבות - וזה אקט שלא משתמע לשתי פנים. עזבו אותי באמא שלכם.

אי אפשר לישון, לזוז, לא לזוז, לשבת או לעמוד או ללכת. כלום. איזה חוסר אונים זה שכלום לא נוח לך!!

ממש מצחיק אותי להיזכר בתקופה הזאת, שפשוט כל הזמן מרגישים שיש עליך איזה נטל. משהו לא נכון, לא במקום, משהו מוזר שיושב עליך ולא צריך להיות שם...

כי היום זה כבר לא ככה.

עוד הרבה לפני חגיגות השלושה חודשים דברים כבר מתחילים להתאפס על עצמם.

אחרי כמה הרבה לילות עם שלושים כריות, אלפי תנועות שבדקתי אם אפשר לישון בהן (יש מלא מלא תנועות!!), מליארדי דקות שלא זזות ואפס שעות שינה,

מצאתי את הצורה הנורמלית כדי לישון בנחת ובשלווה. יחסית..;)

אחרי כמה שבועות שרגא כבר לא מרגיש מוזר כל כך. זה גם פחות כואב. ושרגא מתחיל להיות חלק מהשגרה.

אני כבר לא שוכחת אותו מוטל על רצפת החדר הקרה, ונזכרת בו כשאני כבר לבושה ומתוקתקת לביה"ס ובדיוק פוצחת בריצת חיי לאוטובוס. (נו, זה בסדר. לאור הנסיבות קיבלתי אישורים לאחר ולהחסיר מלא מביה"ס אז יצא טוב;) ).

אחרי כמה ימים החברות הטובות כבר יודעות. אז חלק מקבלות חיבוק בבוקר גם משרגא :)

אחרי חודשיים + מתחילות לגלות עוד חברות. זה קורה במקרה, מלווה בשאלות חסרות טאקט כמו "מה יש לך שם?" וכדומה, אבל זה קורה.

ובהתחלה הייתי נבהלת. עכשיו כבר פחות. נו, אז שתדע מה יש לי בגב. מרוב שאני כלכך "עיקרית" בחייה אני בטוחה שתוך שנייה היא כבר תשכח מה היא גילתה עלי..

חברים לא יודעים. הם לא צריכים לדעת.. בינתיים?!

היום שרגא הוא חלק מהבדיחות של החבר'ה, חלק מהאיחולים ליומולדת, חלק מהחיבוקים בבוקר (ולא רק בבוקר!!!), חלק מהתירוצים לביה"ס, פשוט חלק.

שרגא כבר חלק בשגרת החיים שלי, במי שאני :)

בגלל זה כשאני חושבת על החודש הראשון אני ממש צוחקת. מדהים איך זה לא היה כל כך מזמן, אבל השינוי כבר ניכר.

איזה יופי שמתרגלים לדברים, מתרגלים להכל, וכלכך מהר!

בקיצור,

כל ההתחלות קשות.

אח"כ כבר פחות...

***

המשך לפוסט הזה בעז"ה בקרוב.

ספוילר: המסר שלו יהיה בדיוק הפוך מזה. שווה לחכות ;)